מקווה הטהרה בראי הרפואה הסינית

מִקְוֶה הוא מאגר מים לא שאובים שנועד לגבר או לאשה היהודים להטהר ממצבי טומאה שונים וכן, כדי לטבול כלים חדשים ולהכשירם. המקוואות נמצאות בעיקר באזורים בעלי אוכלוסיה דתית אך קיימות בכל ישוב והן תחת אחריות מוסדות הדת בישראל.

מקור המנהג לטבול לטהרה מצוי במקרא אך חז"ל נתנו לו פירוש מקיף, חדדו את ההבדל בין מעין שהינו מים זורמים לבין מקווה שמימיו "לא זוחלין" כלומר לא מחלחלים. ייתכן שחלק ממקור המנהג שורשו בצורך להתרחץ ולהתנקות ובעובדה שמים זורמים לא היו זמינים לאבותנו מתקופת המקרא. בהמשך, אולי כדי לעודד אנשים להתרחץ לפחות פעם בשבוע, נקבעו כללים אשר התרחבו והועמקו וקבלו הגדרה דתית של הטהרות וקדושה.

 

רוב מקוואות הטהרה שהתגלו ברחבי ישראל מתוארכים לתקופה ההלניסטית המאוחרת ולתקופה הרומית והביזנטית. בניהם מקוואות במצדה, בעיר העתיקה בירושלים ובישובים עתיקים בהם שרדו קבוצות כוהנים ששמרו מעמדם גם לאחר חורבן הבית.

 

בימינו, כאשר מים זורמים זמינים לכל, המקוואות הינם חלק משירותי הדת. למעשה, גם נשים יהודיות חילוניות  נישאות בישראל על פי ההלכה ולכן נדרשות לטבול במקווה ואף להציג אישור על כך ערב נישואיהן. המקוואות לובשות צורה ברוח התקופה וכיום ניתן למצוא "מקווה - ספא" הכולל שפע פינוקים קוסמטיים ואחרים לנשים המבקרות שם. מובן שהתעריפים בהתאם...

 

 

 

יש אומרים שהרפואות המזרחיות מקורן במתנות שנתן אברהם אבינו לבני הפילגשים בשלחו אותם קדמה מזרחה. ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות, וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי, קדמה אל ארץ קדם.  

מסופר על ישראלי אחד שנסע להודו, והגיע שם למקדש אחד בחפשו אחר אמת רוחנית כדרכם של התרמילאים. דיבר אליו אחד הנזירים שם ורצה להראות לו משהו סודי. הגיעו למקדש עתיק, ושם הראה לו הנזיר ספר עתיק מאד, כנראה בן כמה אלפי שנים. פתח הנזיר את הספר ושאל אותו: "אתה יודע לקרוא את זה?" הסתכל הישראלי על הספר וראה שהוא כתוב עברית והתחיל לקרוא. אמר לו הנזיר: תדע לך שזה הספר מאברהם. אתה יודע לקרוא בו, ומה אתה עושה פה? חזור למקומך, שם נמצאת האמת הרוחנית שלך. וחזר הישראלי לישראל, לבסוף נרשם לישיבת אור חיים.
(על אמינות האגדה, ראו הסבר בסוף המאמר)

 

הרפואה הסינית מבוססת על מרידיאנים שמובילים את ה Qi (צ'י) והדם. ניתן לומר שה- Qi   וה- Ki המזרחיים, שמבטאים "אנרגיה",  מקורם במילה "חי" (שקשה להם לבטא) מנגזרת החיות הרוחנית - אנרגטית,  כפי שכתב ר' חיים ויטאל (תלמיד הארי ז"ל ) בתארו את הגוף והאברים. הרב  מתאר 22 "צינורות" בהם נמשכים הדם והחיות. אותה חיות היא ה"אנרגיה" בזרימת הערוצים בגוף בדומה למרידיאנים ברפואה המזרחית .

 

גם לתיאוריית היין והיאנג יש היבטים מקבילים ביהדות: היחס אל הכוח הזכרי (Yang) הוא הכוח המשפיע,  לעומת הכוח הנקבי (Yin) הוא הכוח המושפע מוזכר בחלוקת המלאכים כמשפיעים ומושפעים וכן מופיע בסוף מסכת קידושין בדרשתו של רבי יהודה הנשיא, מגדולי התנאים ועורך המשנה:

"...ואי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות אשרי מי שבניו זכרים אוי לו מי שבניו נקבות"

ולעניות דעתי יש לפרש זאת בהתאם: צריך כל אדם שישלוט בו המזג המתאים לו. הזכר היאנגי צריך שישלוט בו המזג או האופי המשפיע בעוד הנקבה היינית צריך שישלוט בה המזג או האופי המושפע.

 

הסיפרה שבע ביהדות מייצגת את שלמות הבריאה (8 הוא כבר מעל הטבע). לפיכך יש ביהדות הרבה מאד דברים הקשורים לסיפרה שבע, בין היתר מדובר על 7 הספרות הרוחניות - 7 ההנהגות בהן אנחנו עובדים את הא-ל: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, אותם ניתן בקלות להקביל לשבעת הרגשות ברפואה הסינית.

 

אחת התיאוריות בפילוסופיה ובפרקטיקה הסינית היא תיאורית "חמשת האלמנטים". אין הכוונה דווקא לחמש יסודות מהם מורכב העולם אלא בעיקר לחמש תנועות, תהליכים או מופעים (פאזות) שקיימים בעולם ומהווים את האיכויות הבסיסיות של התופעות בטבע .

תיאוריה זו לא צמחה רק בעולם הרפואה, ומייסדיה השתמשו בה לתיאור תופעות בעולם הטבע כמו אסטרולוגיה, לוח השנה ומדעים, אך גם לתיאור העולם האנושי: מוזיקה ופוליטיקה. התיאוריה נובעת מהתבוננות בעולם ומרְאיה שקיימים בעולם המופעים: מים, עץ, אש, אדמה ומתכת. בשל תכונותיהם ומה שהם מייצגים, הם יכולים לשמש דימוי של העולם כולו: עונות השנה, הצבעים, הקולות, איברי הגוף, החיות, הטעמים, חלקי הנפש ועוד. לטעמי, היופי שבתיאוריה הזו הוא שהיא ציורית ומלאת חיים, ובעזרתה ניתן לאפיין תופעות ואנשים על-ידי 'תמונה אחת השווה יותר מאלף מילים'. מעבר לכך, יש לה גם יישומים רפואיים. 

 

ברוב ה"תורות" וכך גם ביהדות, החל מספרים קדמונים ונסתרים ועד ספרי הראשונים והאחרונים, לרבות אחד מגדולי הרופאים כמו הרמב"ם, היו וישנם 4 יסודות: אש, מים, רוח, עפר. בעומק ישנם חמש  יסודות כיוון שישנו יסוד "מחבר" כולל. בקבלה ובמקורות אחרים הוא מוגדר "היולי":  רמה בין חומר לרוח והוא השורש לארבעת היסודות האחרים. המציאות החלה בפיזור ל- 4. גם בבריאת העולם ב 4  הימים הראשונים נברא העולם על יסודותיו החומריים וביום החמישי החלה בריאת החיים כך שהאדם נברא ממכלול 5 היסודות שלפניו.

 

וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים

 

ניתן לסדר את היסודות לפי האלמנטים הסיניים, עפ"י הפסוקים הראשונים בתורה:

הראשון- המים שקדמו לבריאה,

השני - הרוח (אלמנט העץ או המתכת); "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" 

אח"כ האש – בריאת השמיים המורכבים מאש ומים והארץ - העפר (יסוד האדמה או העץ).

האלמנט החמישי הוא או המתכת שהוא כבר תרכובת ותוצאה מהקודמים לו או האדמה המבטאת חיבור ובסיס כל היסודות.

 

בעולם ישנם ארבעה כיוונים ונקודה אמצעית הנמצאת ביניהם. המהר"ל מסביר את המילים "גלה" ו"גאל" - בקיבוץ הגלויות בגאולה: האות ה' (השווה 5) המבטאת את הפיזור מהמרכז שמאחד לארבעת קצוות תבל בגלות, הופכת לא' (השווה 1) המאחדת למרכז... בדומה לאדמה שבמרכז וממנה מתפזרים ארבעת האלמנטים האחרים.

 

ביהדות, ידועה "מנורת החושים": 2 אוזניים בקצוות, 2 עיניים פנימיות יותר, 2 נחיריים  ופה המורכב משתי  שפתיים ולשון אחת. אותה מנורה מתאימה בדיוק רב גם לאיברים המשתייכים לאותם חושים עפ"י הרפואה הסינית: 2 אוזניים = 2 הכליות. 2 איברים זהים לחלוטין הנמצאים במרחק רב זה מזה. אח"כ 2 עיניים = כבד ומרה. אילו איברים נפרדים אבל יותר קרובים. אף = ריאות. זהו אבר 1 המחולק ל 2. שפתיים = מעטפת הלב ובאמצע: הלשון = הלב !

 

במשך אלפי שנות הגלות, התרחקנו מארץ ישראל ובעקבות כך גם מהחיבור לטבע ולחומר. לימוד התורה הפך מופשט, הן בגלל הגלות והן בגלל השפעתה של התרבות המערבית המנתקת בין חומר לרוח ובין גוף לנפש. אולם, התורה ואף חז"ל דיברו בלשון ציורית ועסקו רבות בטבע ובמשלים מהעולם הסובב אותנו. את היכולת להתבונן בעולם הטבע ולחוות אותו בכל רבדיו, צבעיו וצורותיו ניתן להחזיר על-ידי היכרות עם התפיסה הסינית.

במהלך לימודי רפואה סינית ראיתי, שבהתבוננות המזרחית יש דמיון לשפה הציורית בה מדברת התורה (למרות, אלפי ההבדלות, כמובן, בין "תורה משמיים" לבין תיאוריות אנושיות). הסיבה לכך היא, כנראה, ש"דיברה תורה בלשון בני-אדם".  התורה נכתבה ונאמרה לפי התפישה האנושית של הזמן הקדום שהיתה מאוד אינטואיטיבית ומחוברת לטבע ועל כן בכוחה של הפילוסופיה הסינית לסייע בהבנתה של התורה וכך גם ניתן להסתמך על מקורות יהודיים להבנת התיאוריות ברפואה הסינית.

 

במבוא זה נתרכז בסימבוליות הבסיסית של כל אלמנט (פאזה). כל אחד מהם מסמל איכות אחרת, כיוון אחר ועונה אחרת וביחד עם האחרים כולם נותנים תמונה שלמה של המציאות:

המים מחלחלים מטה, האש בוערת מעלה, את העץ אפשר לקשור וליישרו, את המתכת אפשר לעצב ולהקשות, והאדמה מאפשרת זריעה, גדילה וקצירה. כיווני התנועה הטבעית מיוצגת ע"פ חמשת האלמנטים כך: המים מייצגים את התנועה מטה, האש - מעלה, העץ - התרחבות החוצה לכל הכיוונים, המתכת - הצטמצמות פנימה מכל הכיוונים והאדמה מייצגת ניטרליות או יציבות ומהווה את המרכז.

בעונות השנה העץ קשור לאביב ומבטא לידה; האש קשורה לקיץ והיא מבטאת צמיחה והתפתחות; המתכת קשורה לאביב ולקציר; המים קשורים לחורף והם מבטאים אחסון והאדמה כמרכז קשורה לתקופת חילופי העונות.

 

אם נתמקד במים, נראה שבניגוד לשאר האלמנטים המבטאים תנועה הנוצרת מעל פני השטח, המים מבטאים חלחול מטה מתחת לפני השטח. בחורף הפעילות היחידה היא אחסון פאסיבי ללא תנועה, ולכן האדמה היא זו שמאפשרת לשאר העונות להתקיים באמצעות זריעה, גדילה וקציר אך לא באה לידי ביטוי בחורף. הפאסיביות של המים מתבטאת גם בעובדה שהמים מקבלים את צורתו של כל כלי שיושמו בו, אולם אין להם צורה משלהם .

 

לפי הרצף הקוסמולוגי, האלמנט הראשון הוא המים, לאחריו האש, העץ, המתכת והאדמה.

הציר בין האש למים נקרא "ציר היצירה", משום שהוא מעניק את המתח האנרגטי ממנו הכל נוצר ונברא. הציר בין העץ לבין המתכת נקרא "ציר היומיום"  והוא מסמל את התנועה הרגילה בין התרחבות לצמצום הנעשית בצורה טבעית יומיומית. במרכזם של שני הצירים נמצאת האדמה המהווה את מרכז הציר סביבו נעים כל האלמנטים.

 

לפי סידור זה של האלמנטים כל אלמנט נוצר ע"י אלמנט אחד ויוצר את משנהו:

העץ יוצר את האש, האש את האדמה, האדמה את המתכת, המתכת את המים, המים את העץ. ג'ובאני מתאר את העץ בתחילה כראשית היצירה, אולם אליזבט רושט מראה שישנם מקורות סותרים בעניין  והמים מתוארים גם כסוף תהליך היצירה אך גם כתחילתם.

 

סידור האלמנטים, אם-כן, הוא מעגלי ותכונתם של המים היא שהם גם מסמלים את סוף היצירה - המוות, אך גם את ראשיתה - ההתעברות. תכונתם של המים וקישורם לחורף מוכיחה שהתנועה של המים נראית כלפי חוץ כפאסיבית כיוון שהיא איננה מתבטאת ביצירה, אולם בזמן זה נוצרים רוב הדברים בשורשם: העובר מתפתח, רעיונות נולדים והטבע מתמלא און. בכך אנו רואים את שני הפנים של המים.

 

על פי מעגל זה כל אלמנט שולט על אלמנט אחר: העץ שולט על האדמה, האדמה על המים, המים על האש, האש על המתכת והמתכת על העץ. ניתן לראות בסידור זה השלמה של המעגל היוצר בכך שהאלמנטים יוצרים לא רק מערכת של הזנה אלא גם של איזון. כל אלמנט מבקר את "נכדו" ולעומת זאת, "נינו" של האלמנט מבקר אותו. האיזון מאפשר לכל אלמנט לבטא את תכונותיו בצורה הטובה ביותר בלי לחרוג מפרופורציות. אולם, כאשר האלמנט מבקר יתר על המידה, הוא "פולש" לאלמנט ובמקום לאזן אותו הוא מגביל אותו. לעומת זאת, אם האלמנט המבוקר "מתגבר" על מבקרו הוא "מעליב" אותו וחורג ממה שראוי שיהיה.

המים, אם-כן, מבקרים את האש בכך שאינם מאפשרים לה להתפרץ יתר על המידה. בקרת יתר של המים גורמת לכיבוי האש באופן גורף ויוצרת קור וחוסר חיים, ואילו חולשה של המים גורמת לאש לכלות את כל סביבתה.

מן הצד השני, האדמה מבקרת את המים ומגדירה למים תחום בו הם יוכלו לשהות. בקרת יתר של האדמה מייבשת את המים ואילו חולשה של האדמה גורמת למים לחלחל או לפרוץ את גבולות הסכר, הבור או המאגר ולא להיקוות.

בפרק זה נעסוק בהיבטים שונים של המים ביהדות בפרט בנושא המקווה.

 

א -  בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:

ב -  וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱ-לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:

המים הם יסוד הקיום. בראשית, לפני בריאת העולם, היו המים ורוח אלוקים שמעליו. על-פי פשט הכתוב, המים אינם בריאה חדשה אלא הם קדמו לעולם.

גם כשהקב"ה רוצה להחריב את העולם ולהתחילו מחדש עם נח ובניו הוא עושה זאת ע"י מים. המבול מסמל את חזרת העולם לראשיתו והתחלת העולם מחדש לאחר מכן.

מעניין הוא כי, על פי המסורת היהודית, אבן השתיה היא האבן שממנה הושתת העולם כלומר ממקום זה התחילה בריאת העולם וממנה התפשט העולם.

אך בנוסף, אבן השתייה היא המקום הקרוב ביותר לשערי שמים. האבן מהווה את הפתח אל השאול. על פי מסורת זו, בעת המבול המסופר בספר בראשית, הוזזה האבן על מנת לפתוח את מעיינות התהום ולהציף את העולם. כך גם על פי המסורת, באחרית הימים יצאו מים מן האבן ויציפו את העולם בכדי ליצור מציאות חדשה של עבודת ה'.

"ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם, ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה, גיא גדולה מאד, ומש חצי ההר צפונה, וחציו נגבה"

וכן:

"והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל היום הקדמוני וחצים אל הים האחרון בקיץ ובחרף יהיה. והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" 

 

כך שניתן לומר כי אבן השתייה מייצגת את שתי האלמנטים לפי התאוריות השונות המהוות את הבסיס לעולם: אלמנט האדמה ואלמנט המים.

 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן:

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:

המים, שהם יסוד המציאות, נתחמים באמצעות האדמה המבקרת אותם. המים נקווים ומתאספים מכמה מקומות אל מקום אחד ויוצרים ים.

פירוש המילה "מקווה" לפי מילון אבן שושן הוא "מקום אֹסֶף המים". אולם ישנו גם פירוש אחר בו המקווה מקבל משמעות של "תקווה, תוחלת", כמו: "מקוה ישראל מושיעו בעת צרה" . בפסוק מירמיהו מבוטאות שתי המשמעויות:

 

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְקֹוָק כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת יְקֹוָק:

מקווה המים החיים הוא זה שנותן תקווה ומי שעוזב אותו יתייבש ויתבייש. אפשר להרחיב ולזקק את החיבור בין המקוה לתקווה ברמה הפיזית והרוחנית ע"י ירמיהו פרק ב'. בפרק זה הנביא מבקר את עם ישראל בשם ה' ואומר:

 

כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם:

ה' אומר על עמו שהם עזבו אותו לטובת אלוקים אחרים. ה' הוא מקור מים חיים ממנו שותים ואילו האלילים הם בורות נשברים שהמים נוזלים מהם: "בורות" - ולא מעיין ("מקור מים חיים"). על-כן הם מכילים רק מי גשמים חיצוניים שעלולים להיגמר. "נשברים" - אינם יכולים להחזיק את המים שיש בהם ובשפה הסינית: האדמה לא מבקרת את המים.

המים הם אלו שמהם יונקים חיים. ה' "השקה" את עם-ישראל בהליכתם במדבר והביא אותם אל הארץ ונתן להם מכל טוב, אך עם ישראל מחפש מקורות אחרים.

 

ראינו כי ברמה הבסיסית מקווה המים הוא מלשון איסוף. המקווה איננו רק בור מים אלא גם אגם או אף הים הגדול. ברובד נוסף, מים אלו הם מקור חיותם של כל היצורים בכלל ושל בני האנוש בפרט. אדם המחובר למקור לא יעזבו במהרה ובמידה שהחליט לעזוב את מקום מושבו יחפש מקור מים אחר לידו יוכל לטעת את מושבו. זאת משום שהמקור נותן תקווה: הוא זה שמאפשר את החיים, את העתיד. המים, אם-כן, הם העבר והעתיד גם יחד.

במישור הרוחני, הקב"ה נמשל למים: הוא מקור החיים, הנותן חיים לכל בשר בכלל ולעם ישראל בפרט, ומתוך כך נותן תקווה. ללא המים נבראיו יתייבשו ויהיו חסרי תוחלת. מאידך ניתן גם להתייחס לקב"ה ע"פ הרפואה הסינית כאלמנט אדמה כבסיס לכל, כפי שהסברתי במבוא.

 

המים, אם-כן, מחברים אל מקור החיים הארצי והשמימי. המים יוצרים תקווה ואמונה ביכולת ההצלחה, ובלעדיהם העץ - הפריצה והעשייה, יתייבש. הטובל במים מתחבר לראשית הקיום ומתבטל לו וביציאתו הוא מקבל כוח עשיה חדש ותקווה לעתיד.

 

הרמב"ם מתאר רמות שונות של מקורות מים: הרמה הבסיסית היא המקווה. בור מים בו צריך שיעור שכל גופו עולה בהן (40 סאה) באותה דרגה נמצא גם הים. הרמה הגבוהה יותר (או העמוקה יותר) היא מי מעיין "מקור מים חיים" להם אין שיעור.

המעיין הוא מקור מים חיים - מקור אינסופי של מים הבוקע מתוך האדמה, ואילו שאר מקורותיהם של שאר מקורות המים הם מי הגשמים, מקור סופי המגיע מהשמים ולא מהאדמה.

עיקר דיונו של הרמב"ם הוא להוכיח שאין חובה לטבול, אולם מי שרוצה להכנס להר-הבית, למקום הקודש, חייב בטבילה. יסוד זה הוא משמעותי ביותר ומראה ש"אין כפיה ברוחניות", אי-אפשר לאנוס אדם להתבטל במים ולהתקרב לה', רק מי שרוצה בכך צריך לטבול ומקיים בכך מצווה.

ישנן מספר רמות טומאה ובהם הזב שחייב להיטהר במעיין דווקא ושאר טמאים: נדה, יולדת ובעל קרי שיכולים להיטהר בכל מקווה מים.

אם כך, מה ההבדל בין הזב לשאר הטמאים? מדוע הוא חייב לטבול במעיין דווקא?

בפרשת מצורע , מופיעה רשימת הטמאים המחויבים בטבילה: זב, בעל קרי, נדה, זבה.

זב היא הטומאה החמורה (מצב זה מקביל למחלות מין כדוגמת זיבה בעולם הרפואה המודרנית):

:"איש כי יהיה זב מבשרו... רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא"

ע"פ האבן עזרא והרשב"ם במקום מדובר באחד משני המקרים:

* באדם ש"טיפות נוטפות" מערוותו וטיפות אלו הן כעין קרי.

* באדם שהקרי הוגלד ונקרש על הבשר כמו חותם סגור שלא יוצא.

 

לעומתו, בעל הקרי מוגדר:

"איש כי תצא ממנו שכבת זרע"

טומאתו של הזב במקרה הראשון יוצאת ממנו כל הזמן ואפשר לומר שהיא "נובעת" ממנו. במקרה השני הוא מתהלך כשטומאתו עליו. הזב דומה למעיין טומאה בלתי פוסק ולכן הוא גם צריך לטבול במעיין חיים בלתי פוסק. בעל הקרי והנדה, לעומתו, נטמאים באופן חד-פעמי, ועל-כן יכולים להטהר במקוה מים רגיל.

 

על-מנת להסביר את ההבדל בין בעל הקרי לבין הנדה, נבדיל, בראש ובראשונה, בין הלכותיהם השונות של הטמאים:

* הזב והזבה - נטמאים ל-7 ימים, נטהרים ומביאים קרבן.

* הנדה - נטמאת ל-7 ימים ונטהרת.

* בעל קרי - נטמא ליום אחד.  [ראו נספח תיקונים בסוף הקובץ]

טומאת הנדה חמורה יותר מבעל הקרי וצריך להבין מדוע:

על-פי התיאוריות של הרפואה הסינית, שהובאו במבוא, ניתן להסביר את ההבדל.

טומאת הנדה נוצרת בעקבות הוסת.  צניחה ברמת ההורמונים שהכינו את הגוף לקליטת ביצית מופרית מובילה לנמק ולדימום שהוא נשירת רירית הרחם. המחזור הזה של האשה הוא מחזור של התפתחות חיים, שגשוג ומוות. מבחינת הגוף, בכל מחזור יש פוטנציאל לחיים והביצית מקבלת את צורכה כאילו היתה ביצית מופרית, ורק כאשר אין מי ש"ישדר" לגוף שיש חיים נוצר מוות. מעגל חיים זה מסתיים ב"מים עכורים" היורדים מטה, כסיום "המעגל היוצר". כדי להתחדש יש צורך בהפסקה של שבעה ימים ולאחר מכן, במים שייצרו חיים חדשים, אלו מי המקווה!

 

לעומת הנדה, אצל בעל הקרי יציאת הזרע אינה מסמלת מוות אלא דווקא חיים, פרץ של אנרגיה, שיא האון של הגבר. מצב זה קשור אל אלמנט ה"אש" . הטבילה במים אצל הגבר (ואצל האשה הנטמאת ממנו) אין משמעותה התחדשות של חיים אלא "בקרה" של ה"אש" ע"י ה"מים". האדם שנמצא במצב של יצר ויצירה אנושית גדולה חייב לטבול במים על-מנת לאפשר מקום לאישו הגדולה של ה'. בביתו של ה' עליו להיות כנוע להשפעה מלמעלה ולא להיות במצב של יצריות הבאה מלמטה. אולם אין מטרתם של המים רק ל"צנן" את ה"אש" של האדם אלא גם לחבר אותו אל מקור החיים ויסוד הבריאה ומתוך כך להכין אותו למצב של קבלה מלמעלה -  של בריאה חדשה.

 

מכיוון שאין כאן מוות המחייב יצירת מעגל חיים חדש אין צורך בהמתנה של שבעה ימים, המייצגים את השלמות הטבעית עד להתנקות מן המוות, אלא מספיק יום אחד.

לסיכום, המים מבטאים שתי משמעויות המנוגדות לשתי המשמעויות השונות של הטומאה:

הראשונה, התחדשות של חיים, הבאה לאחר טומאת מוות. בטבילה יש כוח לחדש כוחות חיים לאחר מגע עם המוות - מות אדם, מגע משרץ או אי הפריה של הביצית. טהרה זו קיימת עד היום אצל נשים, משום שאיננה קשורה רק לכניסה למקדש אלא ליכולת חיבור בין האיש לאישה ולהתחדשות כוחות ההפריה של האישה.

השניה, חיבור האדם לשורשו לאחר ליבוי של האש האנושית. משמעות זו מופיעה בעיקר כשאדם רוצה לעלות להר-הבית, למקום בו טמא מת יכול להכנס אך אסור בעל קרי. טבילה זו איננה חובה אלא תלויה ברצון האדם להתקדש ולהתעלות כדי להתקרב לה.

 

 

וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר: וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ: מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא: וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם: אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא:

כל כלי שנעשה מן הצומח או מבע"ח יכול להטמא, גם כלי חרס נטמא. אך מדוע כלי חרש לא יכול להטהר וכלי עץ או עור יכולים להטהר?

 

נראה שיש כאן בעיה לטהר אדמה - חרש מקורו מהאדמה והמים אינם יכולים לטהר אדמה. לפי הרפואה הסינית מובן שהדבר נובע משום שהאדמה מבקרת את המים ומאפשרת לה קיום ועל-כן היא שולטת בה ולא להיפך. אין למים יכולת לטהר את כלי החרס משום שבעולם שאחרי הבריאה האדמה "חזקה" מהמים.

עם זאת, נראה שהבדל זה מוביל אותנו להבנה נוספת של עולם הטומאה. לאחר שבירת הכלים הטומאה נעלמת. נראה שהטומאה היא רק פונקציונלית - אי היכולת לשמור על טהרה של האוכל שיהיו בכלים. לאחר שמתבטל הכלי, מתבטלת גם הטומאה. האדמה, בכוחה להצמיח חיים אחרים אולם בה עצמה אין חיות. לעומת זאת, כלי עץ או בד או עור (שמקורם מן הצומח או מן החי) שנשברים, נשארים בטומאתם משום שיש בהם עצמם חיות שהמוות נגע בה. רק כאשר יועברו במים יחזרו להיות מקושרים לעולם החיים.

יכולת הטיהור של המים מוגבלת אם-כן לכלי עץ, לבעלי-חיים ולאדם.

 

לאחר המלחמה במדין אומר אלעזר הכהן:

וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם: וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה:

את כלי המתכת לא ניתן לטבול במים כדי לטהרם, אלא להעביר באש. האש מטהרת את המתכת כפי שהיא מבקרת אותה ברפואה הסינית, בכך שהיא מתיכה את גבולותיה ויכולה ליצור ממנה תבנית חדשה. ואילו המים אינם משפיעים על המתכת ולא מטהרים אותה, כפי שברפואה הסינית המתכת היא ה"אמא" של המים והיא יוצרת אותה.

בכך ניתן להראות שכל היחסים בין האלמנטים מיוצגים בתורה. ואכן, השפה הסינית הטבעית מסוגלת להסביר את מצוות הטבילה במקווה ואת הטהרה ע"י המים.

 

 

את הטבילה במקווה ניתן להסביר על-פי התיאוריה של הרפואה הסינית ולהבין דרך זאת את מהותה של הטבילה ואת דרך פעולתה: ראשית, המים מהווים את יסוד העולם. שנית, המים מהווים פתיחה וסגירה של חיים במעגל האלמנטים "היוצר", כך שהם יוצרים את העץ המתחיל את החיים, ונוצרים ע"י המתכת ומבטאים את המוות.

שלישית, המים מהווים כיבוי וצינון לאש במעגל האלמנטים "המבקר". רביעית, המים מבוקרים ע"י האדמה.

תכונות אלה מתבטאות במטרות המקווה המופיעות במקורות כפי שהראנו לעיל וכן לטבילה לשם לימוד תורה בה לא עסקנו כלל בעבודה מפאת קוצר היריעה.

את היות המים חלק מהמעגל היוצר והמבקר ניתן לראות בשני פרטים נוספים:

ראשית, מכך שהמים לא מטהרים את כלי המתכת אלא האש (המבקרת את המתכת) ורק לאחר מכן הם מסייעים בצינון האש.

שנית, מכך שהמים לא יכולים לטהר כלי אדמה או כאלה שנעשו מאדמה כמו חרס משום שהמים מבוקרים ונשלטים ע"י האדמה.

 

אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין? מי מטהר אתכם?

אביכם שבשמים!

שנאמר: (יחזקאל ל"ו) "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם"; ואומר (ירמיה י"ד) "מקוה ישראל" מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל:

 

 

* פרוייקט השו"ת 10 – מאגר ספרי יהדות ממוחשב

* בין שמים לארץ / הארייט ביינפילד, אפרם קורנגולד

* הרוח הפנימית / אייל פוליטי

* הזרימה המחומשת / גלעד שדמון

* התפתחות הרפואה הסינית / גיא הלר

* רפואה והחוש השביעי / ד"ר נאדר בוטו

*  The yellow emperor's classic of internal medicine / Ilza Veith

* The foundations of Chinese medicine / Giovanni Maciocia

* Diagnosis in Chinese medicine / Giovanni Maciocia

* The web that has no weaver /. Ted j Kaptchuk

* The kidneys / Larre, Rochat - London, 1989

* מגזין שורש

* אתרי אינטרנט בתחום היהדות

 

מאמר זה נכתב על ידי דורון בודנר

 

 

זהו מאמר מרתק המציג תפיסה הלכתית (המקובלת יותר בחסידות) ואת מקבילותיה הסיניות. גם ברפואה הסינית ישנן גישות שונות כשחמש הפאזות מייצגת גישה מרכזית וחשובה בהן (אך, עדיין, גישה שלא נתמכת בכל תחומי הרפואה הסינית). במאמר גם מוצגות פרשנויות שעשויות להיות מקובלות בזרם המרכזי של העולם ההלכתי, כמו למשל ההתייחסות לזכר ולנקבה: "...ואי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות אשרי מי שבניו זכרים אוי לו מי שבניו נקבות" . בניגוד לתפיסה המובעת במאמר זה, לפיה הזכר היאנגי צריך שישלוט בו המזג או האופי המשפיע בעוד שהנקבה היינית צריך שישלוט בה המזג או האופי המושפע, אני מעלה פרשנות אלטרנטיבית: אולי התכוונו אבותינו שבכל אדם יש גם את היאנג וגם את היין ולא טוב להיות רק שולט או רק נשלט? היהדות הרבנית, בניגוד לתפיסה הסינית, פיצלה בין היין והיאנג והפכה את הכוח העליון ליאנגי בעיקר בעוד שבמזרח ובגישות אחרות ביהדות הקדומה נתנו ביטוי לצורה מרוככת ומעוגלת של החיים: שילוב של הרציו עם הרגש, הפסיביות עם האקטיביות, הרוח והחומר, היין והיאנג.

 

הנסיון לנכס כל תורה מוצלחת שקיימת בעולם ליהדות קיימת מאז ומתמיד. למה לא נשלים עם העובדה שהיו עוד עמים שהתפתחותם הרוחנית היתה מעמיקה כשלנו? אבל במקרה הזה, כמה עובדות מביכות סותרות את המיתוס שהופיע לנו כאן:

א - הרפואה הסינית והתרבות הסינית קיימים אלף שנה ויותר לפני שאברהם גילה את האמת. אז אולי אברהם העתיק מחכמי המזרח (בסך הכל הוא גר יחסית קרוב אליהם) ולא להיפך?

ב - הסיפור שהנזיר שלח את הישראלי למצוא את האמת במקורותיו נפוץ מאוד וכנראה נכון, אבל שום ספר תורה קדום במנזר הודי נצפה מעולם. אילו היה קיים ספר כזה היו עושים כל מאמץ כספי ומדיני להביאו לארץ (כפי שעשו עם מגילות וספרים נדירים אחרים)

ג - הנזירים ההינדים והבודהיסטים נוהגים לבחון את התלמידים שלהם בכך שהם מציעים להם אלטרנטיבות אחרות. למעשה, מי שבוחר לעזוב אותם נכשל בבחינה, מנקודת ראותו של הנזיר המורה...
ד - אף ישראלי מודרני לא יודע לקרוא עברית עתיקה מתקופת אברהם אבינו או אפילו מתקופת בית ראשון. זוהי עברית עם כתב שונה לגמרי.

ה - אין כמו משל טוב כדי לנסות לגרום לאנשים לחזור בתשובה. אחרי הכל, מי יבדוק את נכונות העובדות?



נספח תיקונים על פי: רמב"ם הלכות איסורי ביאה

(תודה לשרית שהביאה לתשומת ליבי את התיקונים הבאים)

 

למידע נוסף על יהדות, ישראליות ורפואה סינית

למידע אודות מסלול לימודי רפואה סינית בתמורות

למידע אודות מסלול לימודי דיקור סיני בתמורות