הדאואיזם

התפיסה הדאואיסטית מתחילה בתפיסה קוסמולוגית של יחסים המתקיימים בקוסמוס. בעולם יש גורמים נוספים מלבד האדם (חיות, צמחים וכו´), מה שאנו מכנים - טבע. הם אולי אינם יודעים להתנסח כמונו, אבל יש להם תפקיד משמעותי במערכת היחסים הקוסמית.

זוהי אסכולה החביבה על המערב כי, נוטים לייחס לה אפיונים שקל לנו יותר לקבל אותם, למשל - חשיבות הפרט, או נטורליזם (חזרה אל הטבע). במאות האחרונות התפתחה נוסטלגיה ל´סינדרום הפרא האציל´. דרך חשיבה זו, שהתחילה במאה ה 17 או ה 18 אומרת, שהבעיה העיקרית של האדם זו הציביליזציה, ואם היו חוזרים לטבע, הם היו יכולים להיות אצילי נפש. תפיסה זו קיימת עד היום וניתן לזהות אותה למשל בניסיון לחזור למקורות, או תזונה טבעית. המגמה הזו מתחברת לתפיסות רומנטיות ביסודן, שאינן יעילות מבחינת הסדר החברתי, אם כי היא יעילה ברמה האישית. יש איזה שהוא נתק בין מה שקורה ליחיד (ולכן הוא יכול להיות רומנטי), לבין העולם החברתי, שהפסיק לתפקד כחברה.
הדאואיזם דיבר על הפרעה מינימלית לעולם התופעות הטבעי, מזעור ההתערבות האנושית בתהליכים הטבעיים הקוסמיים. מסיבה זו, כשהתחילו להתעניין בנושאים אלו במערב, הייתה התעניינות בדאואיזם, כי הם נתפסו כחוזרים אל הטבע, והם לא דברו על המשמעת בחברה.

בדאואיזם יש אמנם את הרעיון של מינימיזציה (צמצום) של הפרעה לתהליכים, המעטת השיבוש של ההרמוניה בעולם, אך זו אינה התמסרות לעולם הטבעי. Wu Wei היא ה´אי עשייה´. בתפיסה הרומנטית (המערבית) זהו חוסר מעש, אך זו אינה המשמעות בתפיסה הדאואיסטית!

דאו = דרך
מה קורה לי כאשר אני הולך בדרך? אתה (כאדם אחר) היית שם כל הזמן, אך מבחינתי , כשאני הולך בדרך פעם ראשונה, אתה התגלית, התוספת למטען האישי שאני לוקח עמי עם הליכתי בדרך. מכאן ההבנה והתפיסה של דרך כעולם תופעות, עולם הדברים שקורים. הם יכולים להתרחש בגלל שעשיתי אותם, ויכולים להתרחש בלי קשר אלי, כי זה המסלול. המסלול אינו ידוע. לכאורה, כאשר עברתי בו פעם אחת - הוא כבר מוכר לי. אך עדיין יכולים לקרות בו דברים חדשים (שיטפון שיצר ציר חדש, צבי שעבר בדרך), כלומר, גם דרך היא דבר משתנה. הדבר היחיד שאינו משתנה בה, היא העובדה שמדובר בעולם תופעות. זה הדאו.

לדאו אופי התגלות משלו שבעצם אינו תלוי בי בהכרח, משום שהוא תלוי במה נמצא בדאו, בדרך הזו. אם אני לא אראה, אז הוא לא קיים, אך למי הוא לא קיים? לי הוא לא קיים. האם הוא לא קיים בכלל?
האם יכול להיות אדם שאין לו הורים? כל אדם הוא בטוח שהוא בן או בת של משהו והוא הורה פוטנציאלי (גם אם הוא עקר). באותה מידה, הדרך היא נצחית. כי גם אם אני או את איננו רואים אותה, יתכן האדם שיראה אותה. במובן זה, הדרך היא קבועה ונצחית. היא לא קבועה מבחינת התופעות והשינויים שהיא עוברת, אבל היא קבועה מבחינת העיקרון, שניתן לעבור בה ולהבין חלקים מתוך עולם תופעות זה (חלקים ולא את כולה).

הדרך היא אפשרית במובן זה, שהיא תמיד קיימת כעולם תופעות. לא כמונח קונקרטי, אלא כעיקרון - ´הדרכיות של הדרך´, היכולת להיות דרך. כל זמן שהאדם נמצא בתוך עולם התופעות, הוא לא רואה את קוד ההפעלה, אלא את האופנים שבהם ההפעלה מתגלית לו.

הדרך קיימת כאשר היא מופיעה לפני האדם. כאשר אנו עוזבים את כל הקונקרטי, אנו יכולים לשאול, האם יש אלמנטים משותפים בדרכים של כל האנשים. מכיוון שאיננו מסוגלים לבדוק זאת אצל כל אחד ואחד מן האנשים לחוד, אנו מניחים שכנראה, כמו בכל עולם תופעות, יש אלמנטים של חוקיות ואלמנטים של אי חוקיות גם בדרך. מהי הדרך הזו?

הדרך היא החוקיות ומשלימי החוקיות (מה שאינו חוקיות) שמתרחשים בעולם. האם משהו יודע אותה? לא בהכרח. האם משהו צריך לדעת אותה? לא!
אבל – וכאן באה לידי ביטוי הפרקטיות של הסינים – אם לא נאנוס אותה, היא כנראה תתפקד באופן הכי יעיל. תתערבו בה כמה שפחות ואז היא תהיה הכי בסדר. כל הדברים שצריכים להיעשות, יעשו. המושג הזה, או התפיסה הזו של להתערב בדרך כמה שפחות, לתת לדרך להיות  (לא להוביל, כמו שעושה המנהיג או המנהיג הרוחני דתי וכו´). ייפול סלע - נפל, אבל אל תשימו סלע, אל תיישרו. אל תתערבו בחיים של הדרך. אל תנסו לתקן אותה. תהיו מינימליסטים. תנסו לשמר אותה במצבה הטבעי, אם תרצו. ואז היא כנראה תתנהג באופן המיטבי. היא תהיה במצב הכי פחות גרוע או פגוע.

כל מה שאתה עושה במסגרת הצרכים והרצונות, בסדר, תעשה. אבל בדרך עצמה - תשתדל לא להתערב. מעשים שלך מתערבים בדרך – זה חלק מהדרך. אבל בדרך לא להתערב.

אני יכול לעשות דרך ממקום א´ למקום ב´ על ידי יישור שלה, להפוך אותה למקום נוח יותר למעבר. כאן עשיתי שינויים, שסיבתם בנוחות שלי ולא מתוך הכוונה לשנות את הדרך. מאידך – עשיתי מעשה סדום בדרך, אנסתי אותה לשימושי. אם המטרה היא לנסות לא לשנות ולשמר את הדברים באופן הכי הרמוני, אז אני מתערב כמה שפחות (שומר על האקולוגיה של סביבת הדרך). מתוך זה נולד מושג בסינית, הנקרא: Wu Wei .

Wu Wei
שתי המילים הללו הן מילות שלילה. כשהמערב ראה את זה הוא קפץ על המציאה ותרגם זאת ל: ´שב ואל תעשה´. כלומר, תניח לדברים לזרום לבד (התפיסה המינימליסטית להתערבות בטבע). אבל אצלנו, ´שב ואל תעשה´ מתפרש כפסיבי ושלילי, זו הימנעות מאיזה שהיא עשייה. כלומר, המעטת המעורבות שלי והפיכתי למצב של כמעט צמח.

ה Wu Wei, לעומת זאת, הוא מאוד פעיל. אם תרצו, תעשו כל מה שאפשר כדי לא להפריע. כלומר, האי-התערבות בדרך היא עניין חיובי, של כוונה. לדעת למה להתכוון, לחדד את העיניים. זה ההבדל בין ´לא בכוונה´ לבין ´בכוונה לא´. קל להכות משהו, קשה להתכוון לא להכות משהו.

אחד מן הדברים שצריך לעשות, הוא לשמר את המצב האופטימלי של דברים. הדאואיזם והבודהיזם  באים ואומרים: עץ חושב או לא חושב, בית חושב או לא חושב? אני צנוע, אני יכול לטפל רק בדברים שיש להם קומוניקציה, כלומר, באנשים. וקודם כל, אני צריך לטפל ביחיד.

בסין, אין הבדל בין רבים ליחיד. Ren הוא מושג כללי לאנשים, אבל הוא גם איש - אדם. אני, כדאואיסט, הולך לטפל ביחידה המינימליסטית ביותר של המושג הזה: Ren. קודם כל, צריך מניעת התערבות שם, ביחידה הזו. איך האדם במיטבו? כשהוא נקי, מסודר. מכאן, למשל, נולדה תנועה שלמה של ´האסכולה ההיגיינית של הדאואיזם´ המדברת על שימור ההיגיינה האנושית. לכאורה, זה עומד בסתירה ל´שב ואל תעשה´, אך זה לא סותר את ה Wu Wei, שבו אתה באופן אקטיבי מונה עשייה בטבע. 
למשל: אני משלם לרופא כל זמן שאני בריא, כי תפקידו למנוע מחלה, תפקידו לשמור עלי בריא. זו יצירת התערבות מינימלית, כי בריאות היא מצב של הרמוניה, המתאימה להגדרת השם ´אדם´. זאת מפני שהשם ´אדם´, מתייחס לאדם בריא, ומתפקידי (כדאואיסט), לשמר את המצב הסדיר ולא את המצב הלא סדיר. הטענה היא, שכמה שאני אתערב פחות בהתפתחות של תהליכים באדם, אני יותר משמר את הקיים (צריך לזכור שחולה וזקן הם שני מושגים שונים לגמרי).

הדרך, כאמור, צריך להתערב בה כמה שפחות. במצב זה העולם יתנהל עם מינימום הפרעות וההרמוניה תשרה. אמרנו שה Wu Wei שונה לחלוטין מ´שב ואל תעשה´. האדם אינו צריך סתם לשבת ולהתבטל, אלא לחשוב על זה.

חשיבה משמעותה שני דברים:
1 - הסתכלות פנימה  (אינטרוספקציה). אבל זה לא מספיק כי אולי הסתכלתי פנימה ולא ראיתי שום דבר מתוחכם, או לא ידעתי מה לעשות עם זה.
2 - גורם משקף. מה שמצאתי יכול להיות נעלם ממני, כי אינו בר השוואה לשום מערכת יחסים, יחסית למישהו אחר. לכן, לצד הסתכלות פנימה אני צריך להסתכל על איזה שהוא גורם ידע, גורם משקף נוסף. הגורם המשקף הנוסף היעיל ביותר יהיה מישהו חכם, שכבר חווה את הדרך והוא יותר מנוסה איך לא להתערב בדרך.

מדיטציה
כדי לעשות את שני הדברים האלו אני צריך לפחות מדי פעם להתרחק ולקבל איזה שהיא אמת מידה (להתבונן בדברים ממרחק מסויים), אני צריך להתרחק מהסביבה הנורמטיבית שלי.
כאן קם מוסד נוסף שלימים יקראו לו מדיטציה. מדיטציה זה לא רק לשבת בסתלבט ושלא יבלבלו לך את המוח. זו גם היכולת להתרכז בעולם התופעות, או כלים שיאפשרו לך לעשות זאת.
במנזר יושבים אנשים עם חכם, קוראים את דבריו ושואלים שאלות. הם לא מקבלים תשובות, כי החכם הדאואיסטי אינו מסוגל לתת תשובות. הוא יכול ללמד אותך כללים מסוימים, אך אינו יכול ללמד אותך את הכללים הפרטיים  שלך  ביחס לעולם. אין לו קוד של ´ראה וקדש´ (כמו למשל תפילה בשמונה בבוקר וכו´).

למידע נוסף
למידע על קונפוציוניזם יש ללחוץ כאן: הקונפוציוניזם – אסכולות בפילוסופיה סינית


חומר זה מוגש כשירות ע´י צוות ההדרכה של תמורות.  © Tmurot
חומר זה אינו מהווה המלצה או הנחייה רפואית והוא נועד לשירות המטפלים והרופאים ולידע כללי בלבד.