אישה אחת, בהיותה בסופרמרקט, שמה לב לאם המסתובבת עם עגלת קניות ובתוכה ילדה קטנה. כאשר השתיים חלפו ליד מדף החטיפים הילדה בקשה: "תקני לי" והאם ענתה שאי אפשר. הילדה התחילה לבכות, לצעוק ולהשתולל אך האם שמרה על שלוות נפשה ואמרה במתינות: "טוב, תמי, אנו מיד עוזבים את מדפי החטיפים, תיכף נסיים אז אל תתרגזי ועוד רגע אנו הולכים".
אך הסתיימה שורת מדפי החטיפים וכבר הם עברו ליד אזור השוקולדים. הילדה התחילה לרקוע, להרעיד את העגלה ולצעוק שהיא רוצה שיקנו לה אך האם לא אבדה את העשתונות: "טוב, תמי, אין מה להתרגז, הרי לא נשאר הרבה ועוד מעט אנו חולפים מכאן, תהיי סבלנית, רק עוד קצת...".
סוף סוף הגיעו השתיים לקופה והנה מתעוררת סצנה חדשה. הילדה בוכה וצועקת שהיא רוצה את המסטיקים האדומים. לסירובה של האם היא רק הגבירה את זעקותיה ומשכה את תשומת לב כל העומדים בתור שרחמו על האם. אך האם, בקור רוח אמרה: "תמי, לא צריך להתרגז, הרי כמעט סיימנו. עוד כמה רגעים אנו חוזרות הביתה ואז תוכלי לקבל את השקט והמנוחה שאת כל כך צריכה".
האם סיימה לשלם ויצאה מהסופר לכיוון הרכב החונה שלה. האישה שראתה את האם מתמודדת עם הילדה מאז תחילת הקניות הדביקה בצעדיה את האם והחמיאה לה:
- "לא יכולתי שלא להתפעל מקור רוחך. אני חייבת להחמיא לך על התגובות שלך להתנהגות של תמי הקטנה".
האם השיבה מבט מחויך וענתה: "לקטנה קוראים שירי, אני היא תמי"
הערה שלי
אחלה סיפור משעשע, אבל אם נניח שהוא אמיתי, אז יש כאן התנהגות הורית בעייתית ביותר. הגדולה היא לא לשלוט בעצמך (שגם זה חשוב) אלא לשלוט במצב. אם הפיתרון הוא התעלמות אז האם לא תחנך ילדה אלא תגדל מפלצת. מה שהאמא היתה צריכה לעשות זה:
א - לקנות לילדה משהו קטן. אחרי הכל היא ילדה. נותנים לה לבחור בין שני מוצרים שנראים לאם הכי מתאימים וזהו. מי שלא רוצה שהילדים שלו יחשפו לממתקים, שלא יקח אותם לקניות בסופר (וגם לא לגן או לחברים...).
ב - אם הילדה ממשיכה לעשות סצנות, לעצור הכל. להחזיר בנינוחות למדפים ולצאת בלי לקנות כלום. תוך זמן קצר הילדה תבין שהאם לא ניתנת לסחיטה ושעדיף לה לקבל את המשהו הקטן שהוסכם מראש מאשר להפסיד הכל.