אבחון מתקדם ברפואה הסינית

 

בימינו ניתן לצפות מבעד לעדשת ההיסטוריה באותם הוגים ותיאורטיקנים שיצרו, כתבו ותיעדו את אבחנות הגוף, מאות רבות לפני שנוצרו תיאוריות הסינדרומים. הוגים אלה הניחו את הבסיס לפרקטיקה שמהותה עובדות ולא השערות.

נחשבים למטפלים העיקריים שעיצבו את הרפואה הסינית. הם תרמו לבניית תפיסות היסוד העוסקות בפיצוח תורת הסימנים וביצירת מודל אבחנה שמתוקף באמצעות טיפול בדיקור ובצמחי מרפא.

את תיאור אבחנות הגוף הראשונות ניתן למצוא כבר בספר- Nei jing, בצורה המשייכת טיפוסים מסוימים לאלמנטים השונים: ממבנה גוף ועד תכונות אופי. כמו כן, טקסט זה חושף בפנינו גם תיאוריות אבחנה רבות, אשר לא כולן שרדו במבחן המציאות.

 

מי שהקפיץ את אמנות האבחנה בשנות אור, לרמה כמעט מדעית, הוא Zhang zhong jing, מחבר ה- Shang han Za Bing lun. דרך לימוד ה- Nei jing, הוא הבין שקיימים יותר מחמישה סוגי טיפוסים ויותר מעשרה סוגי דפקים. בפיתוח תיאוריית ששת השכבות, הסביר Zhang zhong jing, בתנועה הדומה לזו של אמן טאי צ'י, את תנועת העונות ושינויי האקלים בהן, את השפעתן ואת דרך התבטאותן בגוף האדם, תוך אנליזה של כל שלב ושלב בהתפתחות המחלה. גם הוא, בהמשך לקודמו Huang Di, התייחס אך ורק למצב הגוף, ותיאר סוגים שונים של אנשים דרך המבנה והרגישות שמתאימים להם, באמצעות פורמולות המתייחסות ומדמות את המבנה הבסיסי של האדם (הקונסטיטוציה) ומכאן הקיש על הרגישות הפתולוגית שאנשים אלו יכולים לצור עם השנים.

 

חשוב לציין כי Zhang zhong jing היה הראשון שתיקף את התיאוריה בגישה פרקטית של הצגת פורמולות קליניות, שמרביתן מיוצגות על-ידי משלב של סימנים (אבחנות גוף, בטן, דופק ולשון).

שני כותבים אילו שמו דגש על עקירת השאמאניזם מתוך הרפואה, תוך הדגשה שספרים אילו נכתבו מתוך צורך ליצור הבחנה ברורה בין עבודת אלילים לפרקטיקה רפואית.

 

זה היה המפץ הגדול! ניתן לראות שמתקופה זו ועד סביבות המאה העשירית לספירה, הרפואה המשיכה להתפתח בכיוון של תיקוף התיאוריה. אולם, בשונה מ- Huang Di ומ- Zhang zhong jing, שהתבססו על אבחנות הגוף, התפתחה הרפואה גם לכיוונים של פרקטיקה ספקולטיבית. עד להתפתחות זו, אבחנות הגוף היו הכלי העיקרי המשרת את המטפל, דבר שניתן ללמוד משורשי התפתחות הרפואה היפנית (בעקבות נדידת נזירים סיניים ליפן במאות השביעית עד התשיעית לספירה). גישה זו שמה את אבחנת הגוף במרכז האבחון ושקפה את הלך הדברים כפי שהיו נהוגים בסין (בתקופה הנ"ל). במאמר מוסגר נזכיר, שהרפואה היפנית משקפת לנו את חלון הזמן שבו נחשפה לרפואה הסינית ואת האבולוציה שהיא עצמה עברה. מכאן הולדת הקמפו (רפואת הצמחים) ומאוחר יותר השיאצו, שיטות טיפול השמות דגש על אבחנות בטן תוך שילוב התיאוריות המוקדמות של Huang Di ו- Zhang zhong jing.

 

במאות התשיעית והעשירית החל מהלך מקדים לפיתוח תפיסת הסינדרומים. התפתחות זו נבעה מהצורך להסביר תופעות בצורה מפורטת ומדויקת. אז נולדו אסכולות המתמקדות בפתולוגיה וטיפולים ספציפיים, כמו ה- Pi Wei Lun, המתמקד בהפרעות טחול וקיבה. יש הטוענים שבהמשך, שילוב תיאוריות הסינדרומים השונות והידע שנצבר עד אז באבחנת הגוף, הוא שיצר את הרפואה הסינית במלוא תפארתה.

 

 

כקלינאי, אני מנסה ליישם את הרפואה הסינית בצורה המתוארת לעיל, ואפילו באותו סדר. לכן, עם קביעת התור איני מציין לפניי את סיבת הפנייה. בפגישה אני מבקש מהמטופל שלא יחשוף בפניי שום פרט, ובמקום זאת אני אומד את מידותיו: הליכה, ישיבה, דיבור, התנהלות כוללת. אני רושם לפניי את הבולטים שבמאפייניו ומבקש שישכב על מיטת הטיפול על מנת להתחיל במלאכת האבחנה. אני עובר דרך אבחנות הבטן, הלשון והדופק ומסיים במישוש הגוף ואבחנת המרידיאנים. רק לאחר מכן אנו עוברים לשיחה הנוגעת לסיבת הגעתו.

 

אני חושב באותו אופן לפיו הרפואה הסינית התפתחה- מהעובדות להנחות - ראשית לשמוע מה יש לגוף להגיד ולאחר מכן את מה שיש למטופל להשלים. נכון, זה דורש ידע וניסיון באבחנות הגוף, אך מקור הבעיה של אותו מטופל יבוא לידי ביטוי בצורה יותר בולטת בגופו ופחות במילותיו. מבחינתי, המצב ההפוך הוא אבסורדי. לכל מטופל היסטוריה, סיבות, בדיקות וסיפורים  והסיכוי ללכת לאיבוד בסבך הזה הוא גבוה.

חשוב לציין כי תהליך זה קצר משמעותית מתהליך התשאול ה"קונבנציונלי", ופרק הזמן הממוצע שמוקדש לו נע בין מספר דקות לכעשרים דקות. מובן שאיני מבטל את אמנות התשאול, אלא ממקד אותו ומתמקד במה שחשוב ורלוונטי.

 

כך גם בקביעת דרך הטיפול (האסטרטגיה), במקרים של ריבוי סינדרומים, אני לא מרבה להשקיע מחשבה. סדר העדיפות הטיפולי נקבע מתוך נתוני הגוף ומתוך הדומיננטיות של הפתולוגיות השונות. כשם שהתבוננות מספיקה לנו על מנת להבחין בין המינים ומאפשרת לצמצם את השאלות שנוגעות למערכות המין – שהרי אם לא הייתי יודע אם המטופל העומד לפניי הוא זכר או נקבה הייתי מבקש מהמטופל לספר לי על המחזור החודשי שלו – כך גם אבחנות הגוף חוסכות מאיתנו ומהמטופל את דליית המידע שאינו רלוונטי ומצמצמות את ההתלבטויות למינימום ההכרחי.

 

כהרבליסט, אני מודע שאם אטעה, המטופל לא רק לא ירגיש יותר טוב, אלא ייתכן ומצבו יוחמר. הפורמולה עלולה להזיק במקרה שהאבחנה איננה מדויקת. אמנם יהיו מטפלים שירצו לערוף את ראשי, אך בכל זאת אומר שלדיקור לא נכון הגוף סלחני ומתגמש, בעוד שבטיפול היום-יומי בצמחי מרפא אי-דיוקים עלולים לגבות מחיר כבד. השארת מקום מצומצם לספקולציות, תוך שימת דגש על אבחנות הגוף, הינה דרך בטוחה לקיים את החוק החשוב ביותר ברפואה: ראשית, לא להזיק. בנוסף, זוהי דרך מוצלחת לדעת אם אנחנו המטפלים נמצאים בדרך הנכונה להצלחה טיפולית, גם כשמהלך ההחלמה איטי (כבמחלות Yin).

 

אביא כדוגמא מקרה שכיח, שהטיפול בו מביא מזור לגברים רבים ומכאן לשלום בית. בזכרים מבוגרים רבים (מסוף העשור הרביעי לחייהם) מופיעות בעיות בתפקוד המיני. לא מעט מטפלים, מסתמכים על אינסטינקט או ידע מושרש וחושבים שצריך לתת צמחים מחזקים שמשקמים את האון המיני. יותר ויותר אני רואה דרך הטיפול בפוריות הגבר ובתפקוד המיני, שהמקור העיקרי להפרעות הינו סטגנציה ופתולוגיות ב- Dai Mai, ב- Liv mai וכו', הבאות לידי ביטוי כמתח במערכת המין. אני מדגיש עניין זה משום שאם נחזק, הנזק יהיה איטי ולא תמיד נראה לעין, בעוד שהתוצאות יתעכבו מלבוא.

 

לסיכום: לא מעט בתי ספר לרפואה סינית בארץ מחייבים את הסטודנטים לעבור קורסי חובה בתחומי הגוף (שיאצו, טווינה וכדו'). לדעתי, זהו מרכיב חיוני בהוראת המקצוע, משום שהוא מאפשר ליצור את הקשר הראשוני עם הגוף דרך מגע ולהתבסס על אבחון אל-מילולי ולא רק דרך תשאול.

 

בכתבה זו ניסיתי לשרטט ולהדגיש את מהותה של אבחנת הגוף, מתוך מבט על התפתחות הרפואה הסינית מאז ימיה הראשונים ועד ימינו, תוך שימת דגש על מילותיו של Zhang zhong jing ושל ממשיכיו: שימו לב להתנהלות גופו של המטופל ורק לאחר מכן למילותיו.

 

אומר מוהדב דרור