אנרגטיקה של פחמימות - ערכים גליקמיים בראייה סינית

הפחמימות חיוניות לגוף כיוון שרובן מהוות חומר דלק זמין ועיקר. כמו כן, הפחמימות משמשות כמקור המזון הזול והזמין בעולם. החומר המשמש כלבנת בניה עיקרית לגוף הוא החלבון ולא הפחמימה, למרות שסוכרים שונים שותפים להרכב המולקולארי של חומרי יסוד רבים. מקור הפחמימות בעיקר מן הצומח, ובעיקר מן הפרי, הזרע והשורש שם הם נמצאים בשפע כדי לספק אנרגיה לצמח.

תפקיד הפחמימות לספק אנרגיה לגוף, אך גם להשתתף בבניית חומצות גרעין המרכיבות את החומר התורשתי ובניית ממבראנות בדופן התאים בצמחים, חיידקים ובעלי חיים. הגוף ממיר את האנרגיה הכימית שבמולקולות הפחמימות ל ATP שהוא מטבע האנרגיה הזמין. רוב התאים בגוף מסוגלים להפיק אנרגיה גם מחלבונים ושומנים, אם כי הדבר כרוך במחיר כלשהו. כדוריות אדומות ומערכת העצבים, לרבות המוח, דורשות רק אנרגיה זמינה מפחמימות (גלוקוז) ולכן חשוב לשמור על רמות סוכר מאוזנות בדם.

הגלוקוז - חד סוכר:
הסוכרוז הוא הסוכר השולחני המורכב מגלוקוז ופרוקטוז. הוא מופק מקני סוכר או מסלק סוכר. עמילן מקורו מן הצומח. זהו חומר התשמורת העיקרי המשמש לגדילת הצומח והוא בנוי מיחידות של גלוקוז. מאגרי סוכר קטנים בהרבה מצויים גם בבעלי חיים בצורת רב סוכר הנקרא גליקוגן, הבנוי אף הוא משרשראות של גלוקוז. הוא מצוי בעיקר בכבד ובשרירים. הגלוקוז משמש כחומר הדלק העיקרי בגוף ובמיוחד חיוני למוח. מסיבה זו רמתו בדם חייבת להיות קבועה. צום, רעב ומחלות מטבוליות שונות עלולות להפר איזון זה.

הרמות הנורמאליות של גלוקוז נעות סביב 100 mg% מ´ג % פירושו כמה מיליגרם (אלפיות הגרם) יש בכל 100 מיליליטר ( CC שזה אלפית הליטר) דם אך הטווחים יכולים לנוע בין 70-110 . מעל לטווחים אילו מדובר בהיפרגליקמיה ומתחת לטווחים אילו מדובר בהיפוגליקמיה.

הגלוקוז הוא החד סוכר הטבעי המוכר ביותר. למרות שהוא אינו מצוי בשכיחות רבה במזון בצורתו החד סוכרית (נמצא בענבים). הגלוקוז נוצר בגוף בעיקר בתהליכים מטבולים כתוצר פירוק של כל הפחמימות הנאכלות (פרי, חלב, דגנים, קטניות, ירקות) הרב סוכר עמילן והרב סוכר הגליקוגן. כל הסוכרים הנצרכים על ידי החי הופכים בסופו של דבר לגלוקוז. הגלוקוז משמש למקור אנרגיה מרכזי לכל רקמות הגוף ובמיוחד למוח. הוא מובל באמצעות הדם ולכן חשוב לשמור על ריכוזו ברמה קבועה גם בצום (מה שמאפשר בהתאם לכך בדיקות מעקב על רמות סוכר תקינות בגוף).

לאחר ארוחה המכילה פחמימות עולה ריכוז הגלוקוז בדם. הריכוז יורד כשעתיים לאחר הארוחה בעקבות קליטתו בתאים השונים. ערכי גלוקוז גבוהים בדם – היפרגליקמיה, וערכי גלוקוז נמוכים בדם – היפוגליקמיה, מתייחסים לחריגה מטווח הערכים הנורמאלי בעת צום.

פרוקטוז הוא סוכר הפירות המצוי בעיקר בפירות ודבש. הוא המתוק שבין חד הסוכרים. גלקטוז הוא חד סוכר המהווה תוצר פירוק של לקטוז שהוא דו סוכר המכונה גם סוכר החלב.
קיימים גם חד סוכרים אחרים בעלי מבנה מחומש ולא משושה כמו זה של הגלוקוז. מדובר בפנטוזות, כמו הריבוז, הנוצרות בכל תא חי ומהוות מרכיב חשוב במבנה חומצות הגרעין, במבנה ה ATP ומרכיבים חיוניים אחרים בגוף.


דו סוכרים:
דו הסוכר המוכר ביותר הוא הסוכרוז. הסוכרוז מורכב מגלוקוז ופרוקטוז. הוא מצוי בשפע בקנה סוכר ובסלק סוכר, ברוב הפירות ובגזר. דו סוכר אחר הוא הלקטוז המורכב מגלוקוז וגלקטוז. הוא משפר את ספיגת הסידן מהחלב ומהווה מרכיב חשוב בממברנה של התא, אך לאנשים רבים קיימת בעיית סבילות אליו על רקע מחסור באנזים הלקטאז המסייע בפירוקו במעי הדק. דו סוכר אחר הוא המלטוז המורכב משתי יחידות של גלוקוז. הוא מצוי בזרעי דגנים נובטים ומהווה תוצר ביניים בפירוק העמילן בגוף.


רב סוכרים:
הרב סוכרים הם הפחמימות המורכבות. הם בנויים ממולקולות ארוכות המורכבות מיחידות של חד סוכרים זהים או שונים הקשורים זה לזה. טעמם אינו מתוק עד לרגע פירוקם, אך הם מהווים מקור לגלוקוז ולסיבים תזונתיים. השכיחים הם העמילן, הגליקוגן (רק ברקמת חי ונאכל בכמויות אפסיות והתאית אשר מורכבים מגלוקוז אך נבדלים זה מזה בצורת הקשר הכימית בין המולקולות או בצורת ההסתעפויות של השרשרת.

העמילן:
מהווה מרכיב עיקרי בתזונה היומית (כ 60-70% מהתפריט היומי, אך יש הצורכים סוכרים פשוטים ברמה גבוהה ומורידים אחוז זה לכ 30-40% ). העמילן מצוי כחומר תשמורת בצמחים כמו דגנים, פקעות (תפוחי אדמה, בטטה), קטניות וירקות ושורשיים. (מעט הקלוריות מירקות מקורן בפחמימה)
מולקולת העמילן בנויה משרשרות של יחידות גלוקוז הקשורות זו לזו בצורת סליל (עמילוז המצוי יותר בקטניות) או בצורה מסועפת (עמילופקטין המצוי יותר בחיטה). שרשרות העמילן נארזות בצפיפות ויוצרות מבנה דמוי גרגרים בלתי מסיסים אשר תופחים במגע עם מים ומתפרקים בחימום.

הגליקוגן:
רוב הגליקוגן נוצר בגוף ונאגר בעיקר בכבד ושרירים (מעט גם בכליות). הוא מהווה חומר תשמורת לגלוקוז. בעת צום הוא מתפרק למולקולות גלוקוז בודדות המועברות באמצעות הדם מהכבד אל תאי הגוף, ובכך הוא תורם את חלקו לשמירת רמת סוכר קבועה בדם. פירוק גליקוגן נעשה גם בעת מצבי סטרס או פעילות גופנית מוגברת.

מהן פחמימות מורכבות?
פחמימות מורכבות הן רב סוכרים, כלומר שרשראות הבנויות מיחידות חד סוכרים רבים. בניהן אנו מונים את הגליקוגן שמקורו מן החי והעמילן והתאית שמקורן מן הצומח. כיוון שהתאית כמעט ואינה נעכלת בגופינו היא אינה נחשבת לפחמימה אלא לרב סוכר שאינו ספק אנרגיה. העמילן הוא פולימר (פולי = הרבה , מר = חלק) הבנוי ממונומרים רבים שהם יחידות גלוקוז. צורת ההסתעפות של שרשראות הגלוקוז קובעת מבנה החומר. מבנה סלילי שכיח יותר בקטניות ונקרא עמילוז. מבנה מסועף שכיח יותר בחיטה ובדגנים ונקרא עמילופקטין. שרשראות העמילן ארוזות כגרגרים קטנים לא מסיסים שתופחים כאשר מכניסים אותם למים. בחימום חודרות מולקולות מים בהדרגה לתוך גרגרי העמילן ומחלישות את הקשרים שבין השרשראות. בסביבות 70 מעלות מתפרקים הגרגרים בבת אחת ומאבדים את המבנה המסודר שלהם והופכים לרשת מסועפת ונרחבת של שרשראות. זו הסיבה שלא מומלץ להכניס את העמילן לתבשיל רותח אלא להמיס אותו במעט מים קודם לכן ואז לצרפו לתמיסה, או – מה שעדיף – לערבב אותו קודם עם נוזל קר ואז להתחיל לבשל. בסוף התהליך התמיסה נעשית שקופה וסמיכה ומתאימה ליצירת דייסות קורנפלור, רטבים ורפרפות.


כיצד הסוכר מנוצל בגוף?
פחמימות מתפרקות במערכת העיכול לסוכרים. הגלוקוז מועבר דרך דופן המעי אל מחזור הדם. בתגובה לפעולה זו מופרש אינסולין מן הלבלב שתפקידו להוביל את הגלוקוז לתוך התאים שם מתבצעת הפקת האנרגיה ( ATP ) באברונים הנקראים מיטוכונדריות (מעין תחנות כוח של התא).
שחרור כמות קטנה של גלוקוז מהמעי לדם גוררת שחרור כמות קטנה של אינסולין לדם. לעומת זאת הצפת המערכת בכמות גדולה ופתאומית של גלוקוז מעוררת את הלבלב להפריש הרבה יותר אינסולין מהנדרש. תופעה זו יוצרת מצב פרדוקסאלי משום שלמרות שקבלנו כמות גלוקוז גבוהה לדם, בהשפעת האינסולין רמתו יורדת מתחת לנדרש. היפוגליקמיה.


במה תלויה התגובה הגליקמית?
אם פעם חשבו שפירוק עמילן גורם לתגובה גליקמית יותר מתונה מזו של גלוקוז טהור, הרי שהיום יודעים שלעתים גם פחמימה מורכבת יכולה להוציא תגובה גליקמית מהירה ביותר. למשל עמילן תפוחי אדמה גורם לתגובה גליקמית חזקה כמו זו של גלוקוז טהור. לחם מעורר תגובה גליקמית יותר מאורז או מאטריות. אופן ההכנה של המזון משפיע לא פחות: פסטה מבושלת זמן רב מעוררת יותר תגובה גליקמית מאשר פסטה ´אלדנטה´ , כלומר כזו המבושלת פחות זמן. פרי מרוסק או מזון מרוסק יתן תגובה גליקמית חזקה יותר משל המזון השלם. לעומת זאת הוספת שמן או חלבון מאיטה את התגובה הגליקמית.


למי יש מדד גליקמי גבוה יותר?
מדד גליקמי משקף את העלייה היחסית בריכוז הגלוקוז בדם לאחר צריכת פחמימות לעומת העלייה לאחר צריכת גלוקוז נקי בכמות זהה. לכן ערך גליקמי של גלוקוז נקבע כ 100% . קורנפלקס, תירס,גזר מבושל ודבש עומדים על 80-90% . פחות מזה הוא הלחם, סלק, אורז לבן ותפוחי אדמה (אלא אם הם מטוגנים עם שמן). סלק, בננות, צימוקים ואורז מלא עומדים על 70-80% ופחות מזה פסטה, תירס, אפונה, שיבולת שועל, בטטות, אפונה יבשה, תפוזים וסוכרוז (!) 50-60% . תפוחים (כנראה בגלל הסיבים) וגלידה (כנראה בגלל השומן) אפילו פחות. פרוקטוז זוכה לערך גליקמי נמוך מאוד 20-30% , אלא שצריך להיזהר בהגזמה ממנו בגלל תופעות אחרות הקשורות בעלייה בשומני הדם. גם בוטנים וסויה זוכים לערך גליקמי נמוך ביותר, פחות מ 20% . יש להניח שתופעה זו מתקשרת לרמות השמנים המצויות בתוכם.



התגובה הגליקמית
לאחר אכילת פחמימות עולה ריכוז הגלוקוז בדם. תגובה זו נקראת התגובה הגליקמית. היא חזקה במיוחד כאשר רמת הגלוקוז עולה במהירות ולהיפך. עוצמת התגובה תלויה בכמות הפחמימות הנצרכת אך גם בגורמים נוספים: ככל שהפחמימה יותר פשוטה (חד ודו סוכרים) התגובה חזקה יותר. עם זאת לעתים מקור המזון משנה את עוצמת התגובה. כך קמח תפוחי אדמה (עמילן) גורם לתגובה גליקמית כמעט כמו גלוקוז טהור. לחם מעורר תגובה גליקמית חזקה בהרבה מאורז או מתירס ומקטניות.
פרוקטוז מתון יותר מגלוקוז. מזון מרוסק או מבושל מגיב חזק יותר ממזון שלם. עמילופקטין משפיע חזק יותר מעמילוז.
כמו כן נוכחות שומן או חלבון במזון מקטינה את התגובה הגליקמית. לכן מומלץ לאכול פחמימות לאחר צריכת מעט שמן (בתוך סלט או מרק, למשל).

המדד הגליקמי משקף את העלייה היחסית בריכוז הגלוקוז בדם לאחר צריכת מזון מסוים המכיל כמות ידועה של פחמימות, לעומת העלייה לאחר צריכת גלוקוז נקי באותה כמות. מדד גליקמי של גלוקוז מסומן ב 100%.

מדדים גליקמיים של מזונות שונים באחוזים:
100 - גלוקוז
90-80 - פתיתי תירס, גזר, מלטוז, דבש
80-70 - לחם לבן, אורז לבן, תפוחי אדמה
70-60 - לחם מלא, אורז מלא, סלק, בננות
60-50 - פסטה, תירס, אפונה קפואה
50-40 - בטטות, שיבולת שועל, אפונה יבשה, תפוזים, פסטה מחיטה מלאה
40-30 - תפוחים, חלב, יוגורט, מרק עגבניות
20-30 - פרוקטוז, עדשים
20-10 - פולי סויה, בוטנים

הגישה הסינית:

ייתכן כי, לפחות באופן חלקי, מדד גליקמי של מזונות שונים יכול לתת תמונה לרמת הליחתיות ויכולת תפוקת הצ´י ממזונות שונים.
ידוע כי סוכרים נחשבים למחזקי צ´י מחד, אך כאשר הטחול אינו מסוגל לטפל במזון ´עשיר´ ולבצע בו את הטרנספורמציה הראויה, המזון , במקום להיהפך לצ´י יהפוך לליחה.

בהשוואה של טבלאות סיניות מול מערביות אנו מגלים התאמה ברורה בין מזונות שונים. כאשר נציב את המזונות בסדר יורד של ערך גליקמי ולצדם המאפיינים האנרגטיים על פי הרפואה הסינית נגלה התאמה בין רמת הערך הגליקמי לרמת הליחתיות של אותו מזון.
לשיטה משווה כזו מספר מגבלות: מזון מסוים המוכר במערב, אינו בהכרח זה שקוטלג על פי הרפואה הסינית. כלומר כאשר מדובר על תפוח עץ, ייתכנו מספר סוגים של תפוחי עץ בעלי אנרגטיקה שונה, ואף ייתכן שאף לא אחד מהמוכרים נכלל בציון האנרגטיקה המופיעה בספרות הקלאסית.
מגבלה נוספת היא הליך הגידול והעיבוד של המזונות השונים המקשה על האבחנה בין האנרגיות השונות. בספרים שונים מופיעים נתונים שונים ולעתים מעט סותרים. נתונים סותרים לרוב הושמטו ולכן בחלק מן המזונות לא מצוין כל המפרט האנרגטי. על כן אין לקחת כל נתון כאורים ותומים אלא יש להסתכל על התמונה הכללית.

אנו רואים שככל שמזון מסוים הוא בעל ערך גליקמי גבוה יותר, הוא נותן אנרגיה זמינה יותר והוא גם בעל ערך פוטנציאלי גדול יותר להיהפך לשומן. מנקודת ריאות סינית סוכרים נחשבים למזונות מחזקי צ´י ויאנג. האנרגיה שלהם ניטרלית עד חמימה. הם משפיעים על המחמם האמצעי אך גם על הריאות והם בעלי אפקט מעלה. כולם מלחלחים ומיצרים נוזלים, אך במצב עודף עלולים, כאמור, לגרום להצטברות ליחה.

פחמימות בעלות ערך גליקמי נמוך נוטות להיות יותר קרירות וייניות, יותר מלחלחות אך פחות מציפות בליחה. גם הליחה נוטה להיות פחות סטגננטית. לצמחים אילו יש תכונות מניעות יותר משום שתכולת החלבונים בהן גדולה ולכן רמת הצ´י המניע חזקה יותר. יוצא דופן הוא הבוטן אשר, בהיותו בעל תכולת שומן גבוהה, נוטה להיות חמים ויאנגי ולכן גם מעלה יותר.



מה קורה בגוף בהשפעת מזון עם ערך גליקמי גבוה?
אם צורכים כמות גדולה של סוכרים זמינים, רמת הסוכר בדם תעלה מעבר לנורמה, אך לאחר הכנסת רוב הסוכר מן הדם לתאים היא תרד למצב של היפוגליקמיה זמנית. כל זה קורה בגוף ולא במוח. מצב של היפוגליקמיה גורם למוח להתנהג בסטרס (כי אין לו מספיק אנרגיה) ולכן ומכאן נובעות הפעולות הבאות:
א – הפרשת אדרנלין – הורמון הסטרס. זהו ההורמון שמאפשר פירוק סוכר ממאגרים קטנים שבכבד (גליקוגן), אך בנוסף הוא גורם למצוקה ולחרדה.
ב – כמיהה לסוכר – אחרי ארוחה כבדה סוכרית פחמימתית רמות הסוכר במוח יורדות ולכן המוח ´מבקש´ עוד סוכר (איך בא לי משהו מתוק עכשיו לאחר הארוחה המפוצצת שאכלתי) ומעגל הקסמים הזה מתחיל מחדש.

האינסולין כאמור, מאפשר לסוכר להיכנס לתאים ולהפוך לאנרגיה. במצב של עודף סוכרים האינסולין מעביר את הסוכר לאגירה, כלומר לשומן. תופעה זו מקבילה להסבר הסיני בו המזון אמור להיהפך לצ´י אך כאשר יש עודף ממנו, או כאשר המערכות המטבוליות אינן מתפקדות היטב, המזון, במקום להפוך לצ´י, הופך לליחה ונאגר.

כיצד מתמודדים עם תופעה זו?
א – עדיף לצרוך מוצרים שמתפרקים לסוכר יותר לאט, כלומר מזונות עם ערך גליקמי נמוך (יש להדגיש שחומרים רבים נראים תמימים אך מתפרקים לסוכר כאילו היו סוכר נקי). כמו כן יש לשלב בתזונה ירקות ופירות במידה מספקת. בין המזונות המתאימים נמצא את הפחמימות המורכבות למניהן (כלומר לחם מחיטה מלאה, פסטה, אורז מלא וכו´).
ככל שהפחמימה יותר פשוטה (חד ודו סוכרים) התגובה חזקה יותר. עם זאת לעתים מקור המזון משנה את עוצמת התגובה. כך קמח תפוחי אדמה (עמילן) גורם לתגובה גליקמית כמו גלוקוז טהור. לחם מעורר תגובה גליקמית חזקה בהרבה מאורז או תירס וקטניות מתונות יותר.
ב – יש להעדיף מספר ארוחות קטנות ביום במקום שתי ארוחות ענקיות, כיוון שאז הסוכר מתפרק באופן יותר הומוגני לאורך היום ורמות האינסולין אינן כה קיצוניות.
ג – קינוחים הם ארוחה בפני עצמה ולא חלק ממנה.
ד - יש להוסיף מעט שמן לארוחה. נוכחות שומן או חלבון במזון מקטינה את התגובה הגליקמית. לכן מומלץ לאכול פחמימות לאחר צריכת מעט שמן (בתוך סלט או מרק, למשל).


נסכם:
* למעט בסוכרים זמינים, פתיתי תירס, לחם לבן, אורז לבן ותפוחי אדמה ככל האפשר.
* להעדיף מוצרים ´שלמים´ כמו לחם חי, אורז מלא או פסטה.
* לדחות את המנה המתוקה האחרונה בארוחה פחמימתית למועד אחר (שעתיים אחרי).
* להעדיף סלט עם שמן זית (בקיץ) או מרק עם כף שמן (בסוף הבישול) המאט ספיגת סוכרים.
* להגדיר מראש את כמות החטיפים היומית (ודין צ´יפס כדין מקופלת).

ומנקודת ריאות סינית?
* אנשים הסובלים מליחת יתר – להימנע מסוכרים, מטוגנים ומוצרי חלב שמנים.
* אנשים הסובלים מחסר צ´י – לוודא קיום מנה חלבונית מאוזנת לפחות אחד ליום.
* אנשים הסובלים מחסר דם – לחזק את הצ´י ולהוסיף ירקות מוקפצים בעיקר ירוקים ועליים.
* אנשים הסובלים מחסר יין – לחזק את הדם ולהוסיף יוגורט ביו ומוצרים על בסיס טופו.



עדיין נשארת השאלה המעניינת מהו פרוקטוז?
פרוקטוז הוא חד סוכר שמקורו בעיקר בפירות ובדבש. הוא חלק מהסוכרוז ומתוק פי 1.73 מסוכר רגיל , כלומר סוכרוז. (לסיבור האוזן גלוקוז 74% , גלקטוז 32% ומאידך גליצרול 108% , סורביטול 54% , סכארין 55,000% ואספרטט 20,000% ). לעומת זאת הערך הגליקמי שלו נמוך. דבר זה מאפשר צריכה של המוצר תוך חיסכון בסוכר (כיוון שהוא מתוק יותר) ותוך השפעה מתונה יותר על תנודות האינסולין בגוף. בסוכרתיים שימוש בפרוקטוז מצביע על תנודות נמוכות יותר ברמות הסוכר בדם, דבר המוביל לצמצום השימוש באינסולין.
עם זאת, ולמרות שהפרוקטוז מאושר על ידי ה FDA ואינו מוכר כבעל תופעות לוואי, קיימים מחקרים המסייגים שימוש יתר בפרוקטוז. מחקרים אילו מכוונים להנחה כי הפרוקטוז הוא המרכיב הבעייתי בסוכרוז (הסוכר הרגיל שאנו צורכים) המוביל לעלייה ב LDL (הכולסטרול הרע) ולכן הפרוקטוז מעלה את רמת הסיכון של מחלות לב. העלייה בכולסטרול נצפתה באופן מובהק בעקבות שימוש בפרוקטוז, אך לא בעקבות שימוש בעמילן.
הפרוקטוז וסוכרים אחרים תורמים לא רק למחלות לב אלא גם לנטייה לקרישת יתר של הדם. פרוקטוז גורם לתרומבוזיס יותר מכל סוג סוכר אחר. הפרוקטוז מפריע לספיגת נחושת שהיא מינרל חיוני ליצירת המוגלובין בתאי הדם האדומים.

הנזק מפרוקטוז תלוי במינון מוגבר ומוגזם. שימוש בפירות ומיצי פירות אינו מסכן איש. לכן, ההמלצה היא להשתמש במוצרים מן הטבע המכילים פרוקטוז ולא בפרוקטוז תעשייתי מזוקק (שאך במקרה וכשטות נמכר בבתי טבע). ברוב הפירות כמות הפרוקטוז היא 5-8 אחוזים מהמשקל הכללי של הפרי. יוצא דופן הוא הדבש אשר כולל 40% פרוקטוז ממשקלו, אך הוא כה מתוק שלא ניתן, לרוב, להשתמש בכמויות בלתי סבירות. ובכלל – מוטב לצמצם את כמות המתוקים מאשר להמיר מתוק אחד באחר.

מכל האמור לעיל, נראה, כי פרוקטוז בפירות נוטה להיות יותר קריר וייני, מלחלח אך לא יוצר סטגנצית ליחה, כדוגמת פירות רבים. כאשר הפרוקטוז מגיע מרוכז כסירופ או גביש ובאופן מלאכותי הוא נעשה ´עשיר´ מדי ולכן עלול להוביל להצטברות ליחה סטגננטית אשר עלולה להתחמם ולהוביל למחלות לב וכלי דם.

למאמר אודות תמורות ומייסדיה ניתן ללחוץ כאן: אודות תמורות
להסבר אודות התכנית המשולבת ברפואה סינית ניתן ללחוץ כאן: המסלול המשולב

חומר זה מוגש כשירות ע´י הקליניקה של תמורות.
חומר זה אינו מהווה המלצה או הנחייה רפואית והוא נועד לשירות המטפלים והרופאים
ולידע כללי בלבד.


חומר זה מוגש כשירות ע´י צוות ההדרכה של תמורות.
© Tmurot