קקאו ושוקולד בראיית הרפואה הסינית

 

קקאו ושוקולד בראיית הרפואה הסינית


 היסטוריה
מקורם של פולי הקקאו הוא, כנראה, ממרגלות האנדים בקרבת נהרות האמזונס והאורינוקו. עצי הקקאו הגיעו למרכז אמריקה (לאזור גואטמלה של ימינו) במאה הראשונה באמצעות בני המאיה. זרעיו תורבתו על ידי הטולטקים ולאחר מכן גם על ידי האצטקים. הם היו מכינים משקה מר (ללא סוכר) בשם ´צ´וקואטל´ שהוכן מפולי קקאו טחונים, לעתים בתוספת פלפל, צ´ילי חריף ווניל. משקה זה נחשב למשקה מעורר או תרופה למחלות שונות. מקור השם הוא בשפת הנאהואטל, שהייתה שגורה במרכז אמריקה.

קקאו היה מצרך יקר באמריקה המרכזית הפרה-קולומביאנית, עד כדי כך שהחל מהמאה העשירית שימשו פולי הקקאו כאמצעי תשלום. מתעדי הכיבוש הספרדי של מקסיקו מספרים, שמוקטסומה השני, קיסר האימפריה האצטקית, נהג לשתות אך ורק משקה שוקולד, שהוגש בקערת זהב. השוקולד עורבב עם תבלינים כמו ווניל למצב של קצף נמס. הסיפורים מתארים שימוש של יותר מחמישים קערות כאלו מידי יום, בנוסף ל- 2000 קערות נוספות לאצילי חצרו.

קולומבוס התוודע לקקאו בשנת 1502 במהלך מסעו הרביעי, אולם לא זיהה את הפוטנציאל המסחרי שבו. בשנת 1519 ציפו הכובשים הספרדים בראשות קורטז למצוא בארמון מונטזומה שבאזור מקסיקו זהב וכסף, אך הופתעו לגלות כי מרבית האוצר האצטקי שבארמון כלל פולי קקאו. הראשון שהביא את הקקאו לאירופה היה הרנאן קורטז, שלקח איתו פולי קקאו בחזרה לספרד כמתנה למלך קרלוס החמישי (בשנת 1528), ואלה הוגבלו לספרד בלבד במשך כ- 100 שנה.

המשקה התגלה לצרפתים בשנת 1615, כאשר הנסיכה אן, בתו של פיליפ השני מלך ספרד, נישאה ללואי השלושה עשר מלך צרפת, והביאה עמה את המשקה לחצר המלוכה. בצרפת זכה המשקה לראשונה במוניטין של מעורר תאווה (אפרודיזיאק).

אולם רק קרוב למאה שנים לאחר מכן, מגלה הארצות הרננדו דה סוטו הכיר לאירופאים את פרי עץ הקקאו באופן מעמיק יותר. המשלוח הראשון המתועד של פולי קקאו לאירופה היה בשנת 1585. בשלב זה עדיין שימשו פולי הקקאו למשקה בלבד, אלא שהאירופאים החליפו את הצ´ילי במשקה האינדיאני בסוכר שהמתיק את המשקה המר.
עד שנת 1700 הפך משקה הקקאו לנפוץ ומקובל בכל אצולת מערב אירופה. הספרדים הביאו את הקקאו גם למערב הודו ולפיליפינים. נעשה בקקאו שימוש לתהליכים אלכימיים תחת השם ´שעועית שחורה´.

בשנת 1828, הולנדי בשם קונרד ון הוטן המציא שיטה להוציא את השומן מתוך פולי הקקאו וליצור אבקת קקאו וחמאת קקאו. תהליך זה איפשר את יצור טבליות השוקולד המודרניות. ככל הידוע, האנגלי ג´וזף פריי ב- 1847 היה הראשון שיצר שוקולד למאכל. דניאל פטר, יצרן ממתקים שווייצרי, הצטרף אל עסק השוקולד של אביו והחל לערוך ניסויים בהוספת חלב אל תוך השוקולד. ב- 1875 שיווק את שוקולד החלב הראשון, לאחר שנעזר בפיתוח תהליך יצירת אבקת החלב של אנרי נסטלה. רודולף לינט השווייצרי המציא את תהליך החימום והערבול של התערובת שאיפשר יצירת מרקם חלק ואחיד של ממתק השוקולד.

כיום, רוב יבול הקקאו בעולם מגיע מארצות אפריקה המשוונית ובעיקר מגאנה. כמו כן יש יבולים קטנים בדרום אמריקה, בייחוד בברזיל. תוצרי הקקאו נפוצים בכול העולם. בלגיה מובילה בצריכה הכוללת של קקאו לאדם בממוצע שנתי של 5.5 ק´ג לשנה.



 כיצד נראה פרי הקקאו?
הקקאו הוא עץ טרופי מובהק. גם באזורים טרופיים הוא גדל בשפלות בלבד ומצליח רק כשהטמפרטורה המינימאלית אינה יורדת למטה מ- 15 מעלות. העץ מתפתח בצילם של עצים אחרים ומעדיף קרקע עמוקה, עשירה ברקבובית. זהו עץ ירוק עד המגיע לגובה של מטרים אחדים. העלים גדולים מאוד, בעלי עורקים בולטים ושוליים תמימים.

פרי קקאו יבש ולתרמילי הקקאו קליפה מחוספסת בעובי של כשלושה ס´מ. הם מלאים בציפה ורדרדה, רירית, מתוקה אך בלתי אכילה, שמכילה בתוכה 30 עד 50 זרעים המזכירים שקד. אילו הם פולי הקקאו. הפולים רכים למדי וורדרדים או סגלגלים בצבעם. לאחר הבשלתם, מוסרים התרמילים באמצעות סכין מעוקלת על ראש מוט ארוך, נפתחים עם מצ´יטה (סוג של סכין) ומונחים לייבוש עד לקיחתם לתסיסה.

ציפת הפרי תוססת עד שהיא נהיית דקה ומתפרקת מהזרע. איכות הפולים, להם טעם מריר חזק, תלויה באורך התהליך. אם הוא ארוך מדי, עלולים הפולים להיהרס. אם הוא קצר מדי, טעמם יהיה כשל תפוחי אדמה לא מבושלים והם עלולים להעלות עובש.

בהמשך, מונחים הזרעים במרווחים ומטולטלים לייבוש שוב ושוב. במטעים גדולים מקובל לייבש על מגשי ענק כאשר החום בא מהשמש או ממנורות חימום. עם זאת, בכמויות קטנות יותר, משתמשים במגשים קטנים יותר או בעורות פרה. לבסוף, הזרעים נרמסים ומעורבבים ולפעמים גם מרוססים בחימר אדום מעורבב במים על מנת להעניק לזרעים צבע נאה, ברק והגנה כנגד ריקבון במסעם למפעלים בארצות הברית, הולנד, בריטניה ועוד. בערך 3,000,000 טונות של קקאו מגודלים כל שנה. הולנד היא המדינה שמייצרת הכי הרבה קקאו, ואחריה ארצות הברית.



לעץ הקקאו שלושה זנים:  קְרִיוֹלוֹ, פוֹרַסְטֵרוֹ וטְרִינִיטַרְיוֹ:
קְרִיוֹלוֹ - בעל פולים בגוון בהיר וניחוח עדין. קליפת הפולים דקה מאוד. זהו הזן המבוקש והנדיר ביותר. הוא משמש לכ- 10% מתעשיית השוקולד. לפולים של עץ זה טעם פחות מריר ויותר ארומאטי מאשר שאר זני הקקאו.
פוֹרַסְטֵרוֹ - הנפוץ יותר. פורסטרו הוא הזן הפורה ביותר, בו משתמשים בכ- 80% מתעשיית השוקולד. הוא פחות רגיש ולכן קל יותר לגידול. הקליפה עבה ולפולים ניחוח עשיר ודומיננטי.
טְרִינִיטַרְיוֹ - זן המהווה הכלאה של שני הזנים הקודמים. הוא משלב את תכונות שניהם. יחסית קל יותר לגידול עם פולים בעלי ניחוח דומה לזן הקריולו. תופס כ- 10% מכלל תעשיית השוקולד.


 הפקת שוקולד
שוקולד הוא מזון העשוי מזרעים מותססים, קלויים וטחונים של עץ הקקאו, הנקרא Theobroma Cacao (מיוונית - מזון האלים). השוקולד הוא שילוב של מוצקי קקאו ושומנים (חמאת קקאו) עם סוכר ורכיבים נוספים כמו אבקת חלב, מי גבינה, לציטין, או ממתיקים שונים.

ראשית, תרמילי הקקאו, המכילים פולי קקאו, נקצרים. התרמילים נכתשים ועוברים תסיסה למשך שישה ימים. מכונה מתאימה מסירה את קליפת הפולים לאחר שאילו הופרדו, נשטפו ונקלו. אחרי כן מיבשים אותם במשך שבוע נוסף. יבוש מלאכותי או מזורז מהיר יותר אך נחשב לפחות איכותי.

נחוצים כ 60-100 פולי קקאו כדי לייצר חפיסת שוקולד אחת של 200 גרם. מכונה מתאימה מסירה את קליפת הפולים לאחר שאילו הופרדו, נשטפו ונקלו. הפולים המנוקים עוברים טחינה עד למצב של משחה קרמית סמיכה. מפרידים חלק מהשומן של משחה זו (שומן המשמש בתעשיית הממתקים, סוגי סבון ותכשירים קוסמטיים). לאחר הפרדת חלק מהשומנים מייבשים ומייצרים את אבקת הקקאו. אל המשחה מוסיפים עמילן, סוכר ושומנים שונים. , הנוזל מועבר למכונות ענק שחובצות ומערבלות אותו עד יצירת שוקולד מתוק. בתהליך זה נטחנים חלקיקי סוכר (לעתים עם אבקת חלב) לחלקיקים בגודל שהלשון לא מסוגלת להבחין. שוקולד איכותי נטחן למשך שבוע לפחות. בתום התהליך מאוחסנת עיסת השוקולד במכלים המחוממים ל 40-50 מעלות. עיסה זו מוכנה לעיבוד סופי.

באבקת קקאו הנוצרת ב´תהליך הולנדי´ (שהומצא על ידי הכימאי ההולנדי קונרד ון הוטן בשנת 1828), מוסיפים לשוקולד חומר בסיסי המפחית את החומציות שלה. אבקה זו כהה יותר ובעלת טעם עמום יותר מאבקת קקאו רגילה.

התהליך הסופי נקרא טימפרור. מכיוון שלחמאת הקקאו יש צורת התגבשות לא יציבה, מקררים את העיסה בזהירות כך שהגבישים מתייצבים בסדר הנכון עד שהמוצר הסופי מקבל מרקם מבריק, נימוך ומתפצח בפה.
כדי לעבוד עם השוקולד להכנת ממתקים ופרלינים, יש להשאיר אותו בטמפרטורה של 29-32 מעלות כל זמן העבודה. אם סטינו מטמפרטורה זו יש להתחיל את תהליך הטימפרור מדש. השוקולד כעת מוכן לאכילה. 


סוגי שוקולד
לאחר תהליך ההכנה של השוקולד הבסיסי, עובר השוקולד לעתים עיבוד במהלכו הוא מעוצב בצורות שונות וממולא בחומרי מילוי שונים. בצורתו הנפוצה ביותר נמכר השוקולד בחפיסות בהן מוטבעת תבנית של מלבנים.
שוקולד כהה:  שוקולד בעל תכולת הסוכר נמוכה. התקן האירופאי קובע כי שוקולד כהה חייב להכיל לפחות 35% מוצקי קקאו. השוקולדים האיכותיים ביותר מכילים 70% מוצקי קקאו או יותר.
שוקולד מריר: שוקולד כהה בעל תכולת סוכר נמוכה יותר וללא רכיבי חלב. משמש לעתים למטרות בישול. ניתך בטמפרטורה של כ- 37 מעלות צלזיוס.
שוקולד חלב:  דומה בהרכבו לשוקולד כהה. מכיל עיסת קקאו וחמאת קקאו. ניתך בטמפרטורה של כ- 32 מעלות צלזיוס. שוקולד לבן:  לא בדיוק שוקולד שכן הוא מכיל חמאת קקאו ללא מוצקי קקאו המבוססים על העיסה. ניתך בטמפרטורה של כ-29 מעלות צלזיוס.
לעתים מוספים לשוקולד טעמים שונים או תוספת אגוזים, שקדים, צימוקים או ליקרים. לעתים מייצרים אותו בתהליך המותיר בועות אוויר ואז הוא שוקולד אוורירי.

שוקולד ללא סוכר
שוקולד המומתק בסוכרים רב כוהליים. בשוקולד פשוט כמו שוקולד חלב של עלית יש ב 100 גרם 519 קלוריות (64 פחמימות). בשוקולד מריר יש 544 קלוריות עם אותה כמות פחמימות. כדי לחפות על המרירות יש להוסיף שומנים ומכאן ההבדל. בשוקולד מריר מובחר יש 544 קלוריות וכמות הפחמימות מופחתת במקצת. כמות השומנים עולה משמעותית בשוקולדים ללא סוכר. קיימות שתי סיבות לכך: השומן מחפה על המרירות של השוקולד והשומן משמש כתחליף חומר משמר במקום הסוכר (חיידקים מתקשים להתפתח במקום עם ריכוז סוכרים גבוה).
לכן לא מומלץ להעדיף שוקולד ללא סוכר על פני שוקולד עם סוכר!

שוקולד עם אומגה 3
לאחרונה יצאו לשוק מוצרי שוקולד המכילים שומנים מסוג אומגה 3 (כדוגמת אומגין של חברת נוטרילייף). מדובר באומגה 3 ממקור צמחי המחליף את השומנים הרוויים המאפיינים את תעשיית השוקולד. אמנם עדיין מדובר בשוקולד עם סוכר, אך הרכב השומנים שבו מהווה תחליף נאות לשוקולד רגיל.
אריזתו בטבליות נפרדות ומחירו היקר מבטיחים שהילד ומשפחתו יחלקו מוצר זה במשורה. 2-3 טבליות ליום אמורות לספק את כמות השוקולד הנדרשת. ולגבי הטעם? שאלה של טעם...ובעיקר של התרגלות.

תחליפי שוקולד
תחליף השוקולד הנפוץ ביותר במערב הוא שוקולד חרובים. אמנם אין בו תאוברומין הנחשב לבעייתי אך מאידך, אין בו גם פלבונואידים הקיימים בקקאו. טעמו פחות מקובל ותכולת השומנים המוקשים והרוויים שבו אינה פחותה מזו של שוקולד רגיל. המלצתי: עדיף להמעיט בכמויות ולהעדיף את המקור.
שוקולד התחיל לחדור אך לאחרונה לשווקים של המזרח הרחוק. עד היום, עוגיות השוקולד המסורתיות של הסינים והיפאנים אינן מכילות שוקולד בכלל אלא ממרח המבוסס על שעועית שחורה ממותקת. באופן מפתיע, חלק מהעוגות טעימות, אך לא כל כך מזכירות שוקולד בטעמן.



 הרכב הקקאו
השוקולד מכיל חומר ממריץ בשם תאוברומין, כמויות קטנות של אנאנדמיד שהוא מוליך עצבי וכמות קטנה של קפאין וחומצה אמינית בשם טריפטופן. בכמויות קטנות, השוקולד ידוע גם כחומר ממריץ מאוד אפקטיבי לסוסים. לכן, השימוש בשוקולד נאסר במרוצי סוסים.

למרות שהשוקולד מכיל קפאין, כמות הקפאין קטנה ביותר והחומר הממריץ העיקרי כאן הוא התאוברומין.
תאוברומין הוא אלקלואיד (חומר פעיל המצוי בצמחים ונחשב לממכר) מריר של הקקאו, ולכן גם של השוקולד. נוסחתו הכימית היא C7H8N4O2. הוא שייך לקבוצת התרכובות מתילקסנטין, הכוללת גם את התרכובות הדומות קפאין ותאופילין. השם תאוברומין נגזר מתאוברומה, השם של עץ הקקאו, (כאמור - מזון האלים) והסיומת ´-ין´ המאפיינת אלקלואידים ותרכובות בסיסיות שונות המכילות חנקן.

תאוברומין היא אבקה גבישית לא מסיסה במים, בעלת צבעה לבן או חסר צבע. יש לה השפעות דומות לאלה של קפאין, אך פחותות. זהו איזומר של תאופילין וגם של פרקסנטין. תאוברומין מסווג כקסנטין דימתילי, כלומר הוא קסנטין עם שתי קבוצות מתיל.
התאוברומין בודד לראשונה מפולי הקקאו בשנת 1878 ולאחר זמן קצר הוא סונתז מקסנטין על ידי הרמן אמיל פישר.




רעילות השוקולד לבעלי חיים
התאוברומין (בכמות גדולה) שבשוקולד רעיל לחיות כגון סוסים, כלבים ותוכים משום שהם אינם מסוגלים לפרק אותו באופן יעיל. התאוברומין עלול להתקיים במחזור הדם שלהם במשך כ- 20 שעות ולגרום להתקף אפילפטי, התקף לב, דימומים פנימיים ואף מוות.
עבור כלב קטן (במשקל כ- 5 קילוגרם), כמות קטלנית של שוקולד חלב היא כ- 280 גרם. עבור כלב בינוני, במשקל 25 קילוגרם, כמות קטלנית של שוקולד חלב תהיה כ- 1.4 קילוגרם. בשוקולד כהה מתוק יש כ- 50% יותר תאוברומין ולכן הוא יותר מסוכן לכלבים.
בבני אדם, זמן הפירוק של התאוברומין הוא 2-3 שעות ולכן הוא אינו נחשב למסוכן.
מייחסים לתאוברומין תכונות לעצירת שיעול עיקש. מחקרים מסוימים טוענים שהוא יעיל פי 3 יותר מקודאין. נראה שהשפעתו נובעת דרך דיכוי פעילות הואגוס.

פלבונואידים בקקאו הם נוגדי חמצון חשובים. הבעיה היא שמוצרי קקאו ושוקולד רבים אינם מכילים אותם בגלל שהם נהרסים בתהליך ההכנה. מוצר המכיל 70% קקאו אינו מכיל, בהכרח, יותר פלבונואידים ממוצרי שוקולד אחרים. פלאבונואידים דומים ניתן למצוא גם בבצל, ברוקולי ותה.
נראה שהשימוש בקקאו תורם יותר פלאבונואידים מאשר השוקולד המעובד עצמו. שומנים בשוקולד, כמו גם רכיבים של מוצרי חלב, מונעים את השפעתו המיטיבה בגוף, גם אם כמותו סבירה.

מחקרים אחרים מצביעים על כך שהפלבונואידים מאיצים יצירת חנקן חמצני NO . חנקן חמצני נוצר באנדותל (תאי הציפוי הפנימיים של כלי דם) ומאפשר את הרחבתם, דבר המסייע להורדת לחץ דם. נראה שהשפעתם העיקרית היא דרך שיפור פעילות האנדותל ומניעת היצמדות טסיות דם העלולות להוביל ליצירת קרישי דם. אך לא ברור אם המנגנון הוא דרך ה NO או בדרך אחרת.

פנולים ופלבנואידים הם תרכובות טבעיות הנמצאות בצמחים ומסייעות להם להתגבר על נזקים ומחלות מן הסביבה. תרומתם לבריאותנו אינה מוטלת בספק. הם פועלים כאנטיאוקסידנטים ולכן חשובים למניעת הזדקנות התא, טרשת עורקים וסרטן. מחקרים הראו ששוקולד מריר בכמות קטנה למשך שבוע תרם לירידת לחץ דם מתונה. לא נצפתה עליית משקל מיוחדת או שינוי בשומני הדם בקבוצת הנדגמים. השפעת הקקאו על לחץ הדם הסתיימה יומיים לאחר הפסקת צריכת השוקולד.
אחד הפלבונואידים הפעילים והנחקרים ביותר הוא flavan 3-ol . השפעתו החיובית על כלי הדם הוכחה במספר מחקרים אולם נמצא כי משקאות הקקאו המסחריים מכילים כמות קטנה ביותר של רכיב זה, בגלל תהליך הייצור הפוגע בהם. שילוב מולקולות פלאבן נקרא קטכין ומולקולה אחרת בשם אפיקטכין. אילו הם החומרים המועילים לאנדותל.
בשוקולד חלב או שוקולד לבן לא נמצאה כל פעילות של פלבונואידים אילו. שוקולדים אילו תרמו שומן רווי וסוכר לכל היותר...
הפלאבונואידים הם חלק מקבוצת הפוליפנולים. מדובר בחומרים טבעיים הקיימים בתה, יין, ענבים, פירות, ירקות, שמן זית, קקאו ושוקולד. כולם אנטי-אוקסידנטים (נוגדי חמצון הממזערים את סכנות הרדיקלים החופשיים). כמות הפוליפנולים בשוקולד חלב הוא 750 מ´ג ל 100 גר´ שוקולד. בשוקולד כהה מריר הוא כפול כ- 1500 מ´ג ל 100 גר´.
ריכוז הפנולים והאנטיאוקסידנטים שנמצא בקקאו לא מעובד גדול יותר לעומת יין אדום ותה. נמצא שבקקאו יש פי 2 עד פי 3 חומרים פעילים לעומת יין אדום יבש, פי 4 מאשר בתה ירוק ופי 6 לעומת תה שחור.


 אנרגטיקה של שוקולד על פי הרפואה הסינית
נראה שלקקאו תכונות אנרגטיות שונות, גם אם חלקן משותפות. השוקולד מכיל, בנוסף למוצרי קקאו, גם שומנים וסוכרים. כמות החלב בו מצומצמת או חסרה, כך שהשפעתו האנרגטית קטנה ביותר. גם תכולת הקפאין דלה, אך יש להניח שהשפעת התאוברומין דומה לזו של קפאין ולכן תכונותיו האנרגטיות דומות http://www.tmurot.org.il/article.aspx?id=789 .
הפלבונואידים של הקקאו הם אנטיאוקסידנטים המגנים על התא מפני הזדקנות ושומרים על כלי הדם. יש להניח שהם תורמים לג´ינג (כמו צמחים תומכי ג´ינג אחרים המכילים אנטיאוקסידנטים רבים), מניעים ומסלקים הצטברויות. הורדת לחץ הדם נעשית באמצעות שיפור התנועה ומניעת סטאזיס.
מכאן ניתן להסיק שהקקאו הוא חומר מחמם ומשקם צ´י במצבי חולשה. הוא מעורר, אך מוריד לחץ דם ונטיה לקרישי דם, כלומר לסטאזיס של דם. הוא משפר סירקולציה. צבעו הלבן וטעמו החמוץ מתוק של הפרי המקורי אמור לאפשר לו להגיע לריאות ואולי גם לכבד, אך לאחר העיבוד הוא נותר מר וכהה, מה שמוביל אותו בעיקר אל הכבד.
טעם מר אמור לאפשר ניקוז לחות דרך הכבד, אלא שגם אבקת הקקאו עצמה עשירה בחומצות שומן רוויות, כך שתכונתו המלחלחת מצמצמת את אפשרויות הניקוז. לכן, לא נמצא בקקאו תכונות המסלקות שומנים מן הדם.

השוקולד מכיל את תכונות הקקאו המחממות, מניעות, פותחות סטגנציה ומלחלחות. עם זאת, הוספת שומנים רבים, בעיקר רוויים (כמו שמן דקלים, למשל) מבטלות חלק חשוב מתכונות אילו וממקמות את השוקולד הקלאסי בין המוצרים מייצרי הליחה ומחממים ביותר. ניתן להניח שכמו במזונות וצמחי מרפא רבים, מעט שוקולד מחזק צ´י אך הרבה עלול להוביל להצטברות ליחה סטגננטית.


 אז כן או לא לאכול שוקולד?
אין ספק שהשוקולד טעים מאוד ומבחינה זו תמיד עדיף לאכול שוקולד. אך אנו דנים כאן בשיקול הבריאותי. שיקול זה נמדד על פי רווח מול הפסד. אנו יודעים שלקקאו גולמי (לא אבקת שוקו!) יש רכיבים מועילים לבריאות. האם רכיבים אילו נמצאים גם בשוקולד המעובד? עד שיצרני השוקולד יציבו את תכולת הפלאבונואידים שבתוכו, נותר לנו רק לנחש. הניחוש שלי אומר שנותר אך מעט מיתרונות החומר. מכאן שאת השוקולד כדאי לאכול למען הטעם ולא למען הבריאות.
אני מעריך שקקאו מאיכות טובה שנשמר בכלי אטום מכיל יותר פלבונואידים מכל אבקת שוקו מעובדת. לכן עדיף לייצר את השוקו בהכנה ביתית המבוססת על חומרים איכותיים.

אם אתם אוהבים שוקולד, כדאי להעדיף את היותר משובחים. כידוע, איכות השוקולד נקבעת בהתאם לכמות מוצקי הקקאו שהוא מכיל. שוקולדים פשוטים מכילים 28% מוצקי קקאו ואילו השוקולדים המשובחים ביותר מכילים 70%-90% . ככל שאחוז מוצקי הקקאו בשוקולד גבוה יותר, כך הסיכוי שהוא יכיל פלבונואידים גדול יותר. אלא שאז יש גם כמות שומן גבוהה יותר שלא בהכרח מועילה לנו.

ומה לגבי תכולת הסוכרים? למרות כמות הסוכר הגדולה יחסית, שנועדה לטשטש את מרירות הקקאו, יש לזכור שהערך הגליקמי כאן נמוך יחסית (בגלל השומנים שבשוקולד). לכן, אין לדאוג לעליות אינסולין מהירות. מאידך, אנשים הצורכים אינסולין צריכים לקחת בחשבון שהשוקולד לא נותן להם את אספקת הסוכר המהירה הנדרשת במקרים מסוימים לגופם.

את הפלבונואידים ניתן להשיג ברמה איכותית וגבוהה גם מענבים אדומים, קיווי, אשכולית אדומה, תפוזים, יין אדום, שזיפים, פטל, בצל, תה ירוק, ברוקולי, עגבניות, תפוחים ועוד מזונות רבים. כל אילו בריאים יותר ואינם מכילים רמות סוכר ושומנים המאפיינים את השוקולד.

לאור כל זאת, מסקנתי היא כי שוקולד צריך להיאכל למען הטעם וההרגשה הטובה ולא למען הבריאות. הסתפקות של ארבע קוביות שוקולד מריר עשויה לתת מספר יתרונות בצד הכיף של אכילת שוקולד איכותי.
 



חומר זה מוגש כשירות ע´י צוות ההדרכה של תמורות. © Tmurot
חומר זה אינו מהווה המלצה או הנחייה רפואית והוא נועד לשירות המטפלים והרופאים ולידע כללי בלבד.