חג מתן תורה בראי התפיסה הסינית

מבוא
חג מתן תורה בא עלינו לטובה, וגם אם משמעותו חקלאית (ספירת השבועות עד להבאת ראשית העומר והביכורים לבית המקדש) הרי שנוספו לו משמעויות דתיות ופילוסופיות רבות המתייחסות למתן התורה במעמד הר סיני ושבועות עם ישראל (נעשה ונשמע) בעת קבלת התורה. קבלת התורה מתועדת במסורת היהודית כאחד האירועים הגדולים והנרעשים בתבל, אף שאין לו כל מקור אחר. מהי התורה שהביא משה ומה ממנה באמת נשתייר במקורו? זוהי שאלה מרתקת הנוגעת לתפיסת החיים המעוצבת שלנו כעם וכלאום ולכן משפיעה עד היום על הפרט ועל המדינה. התפיסה שתלווה אותנו במאמר זה יונקת את שורשיה מתחום מחקר מדעי הקרוי ´ביקורת המקרא´.
המסורת היהודית אומרת שהתורה היא יחידה. אבל מאות שנים של קריאה ביקורתית מעלים תהיות על הסדר הכרונולוגי וזהות המחברים של התורה. אם התורה חוברה בידי משה, כיצד נבין את המשפט: ´ומשה היה עניו מכל אדם´ וכיצד נתייחס ל-12 השורות האחרונות בספר דברים בהם מתואר מותו של משה [דברים ל´ד]?

קיים דמיון תפיסתי באופן חיבור הקו הפילוסופי היהודי והסיני: בעידן הזה, חשוב לכל מדען מערבי פרסום המאמרים והמחקרים שלו תחת שמו ופרסום המסקנות ותרומתו למדע באופן שיקדם את מעמדו. בסין הקדומה כתבו מאות פילוסופים תחת שמו של קונפוציוס מתוך כוונה שאם הדברים ייוחסו לקונפוציוס אז הם יתקבלו בתור רעיונות נעלים יותר ויטמאו בציבור. בראיה חילונית ביקורתית, התורה נכתבה על ידי יותר מסופר אחד, אך את כל החיבור המקראי מייחסים למשה רבנו, וזאת למרות הסתירות הפנימיות ושפע הגישות והרעיונות. הכוונה של הסופרים המקראיים הייתה לא להאדיר את שמם אלא להעביר מסר (אם כי במקרים רבים היה למסר השלכה פרקטית ואפילו כלכלית על התקופה בה אותו סופר הוסיף את תרומתו).
למאמר אודות יציאת מצריים בראי התפיסה הסינית כאן

מטרת המאמר היא להעלות מחשבות, להצית את הדמיון והעניין בקריאת המקרא. אם יהיה מי שיתרגז, כדאי שיזכור ששבעים פנים לתורה, ואולי זה אחד מהם.
תודה מיוחדת  לדר´ לוסי פליטמן מהאוניברסיטה העברית אשר פתחה בפני את הצוהר לאהוב את התנ´ך ולהתחבר אל זהותי העברית.
חג שבועות שמח לכל שבט תמורות ולכל בית ישראל. 

בראשית המאמר - סיפור הבריאה
שני סיפורי בריאה שונים, מנוגדים ואף עוינים זה את זה פותחים את ספר הספרים. בשני המקרים מתוארת בריאת העולם בשבעה ימים, אך מקומו של האדם בכל אחד מהם שונה. מסיבות שעדיין שמורות עימנו, נסמן את סיפור הבריאה הראשון באות E ואת סיפור הבריאה השני באות J .

E - בסיפור הבריאה הראשון האדם נברא ביום השישי ואז גם מוגדר ייעודו: ´מלאו את הארץ וכבשוה´. האדם הוא אדון הארץ ותכלית העולם קשורה בו.
J - בסיפור הבריאה השני [ בראשית ב´ 4] ´...אין אדם לעבוד את האדמה´. ייעוד האדם הוא העבודה. האדם לא שולט בארץ אלא היא אוחזת בו.

E - בסיפור הבריאה הראשון האדם נברא. ´בצלם אלוהים´ יצר אותם. האל כאן מתואר ככוח מופשט, חובק כל.
J - בסיפור הבריאה השני האדם נוצר. יש לו צורה, הוא בא מן העפר. האל יוצר אותו מן העפר, נופח בו חיים, בולש אחר מעשיו, כונס ומעניש. הוא נוהג כמו אל מיתולוגי בעל רגשות ויצרים בפני עצמו.

E - בסיפור הבריאה הראשון האדם מתבקש ´מלאו את הארץ´. כלומר הוא אינו תחום בגבולות וייעודו לפוץ בעולם ולהתרבות.
J - בסיפור הבריאה השני האדם תחום בגבולות גן עדן (שלא במפתיע מתארים את גבולות אזור בבל, לשם בני ישראל גולים ויוצרים סיפורים ומיתולוגיות...). גן זה מוגבל לא רק בגבולותיו אלא בחוקים שונים, ואוי לאדם שיפר אותם!

E - בסיפור הראשון האל מוגבל למעשה אחד בלבד: ´ויאמר´. כלומר העולם נברא באמירה. זהו סיפור מונותאיסטי המתאר כוח מטאפיזי עליון.
J - הסיפור השני כולל מספר מעשי אלוה: ´וינחהו בגן עדן, וישם אותו, ויצר אותו...´. כלומר יש כאן ייחוס תכונות אנושיות לאל. זוהי תפיסת עולם אלילית.

E -  בסיפור הראשון האל הוא טרנסנדנטלי. הסיפור השני מתאר אל שעושה טעויות וחושש מפני בני האדם (נאלץ לגרש את האדם מתוך חשש שמה יאכל את פרי עץ החיים ויהיה אחד כמונו´ ).
J -  הסיפור השני מתדרדר אל המבול, אל ההשמדה. ´וינחם ה´´ היא פעולה אנושית של חרטה.

E - הסיפור הראשון מעמיד את האדם כנזר הבריאה. הדבר הראשון שקורה לאדם הוא ´ויברך את האדם´. לא מוזכרים בו איסורים. לאחר יצירת האדם האל פורש ממלאכתו ´וישבות´. לא נח! שובת. פורש לפנסיה ומשאיר את העולם בידי האדם למעשיו.
J - הסיפור השני מעמיד את האדם כפוף לציוויים שונים: ´וינחהו בגן העדן לעבדה ולשמרה´. זהו תפקיד מוגדר המלווה באזהרה של הבוס לשכיר החדש של הגן: ´ביום אוכלך ממנו, מות תמות´. דיר בלאק – אם תאכל את פרי עץ הדעת, תאכל אותה! מות תומת! תפיסה אלילית זו מנצחת בסופו של דבר, והציוויים הולכים ותופסים נפח יותר ויותר משמעותי בהמשך התורה. מטרת ציוויים אילו להפוך את האדם לממושמע וצייתן, עבד אלוהים ונציגיו אשר מתערבים כל הזמן בחייו ומעשיו.

E - הסיפור הראשון מציג אדם הנברא בצלם אלוהים. כלומר ´יודע טוב ורע´. זהו תיאור של אדם מוסרי שאין לו צורך בחוקים כיוון שהוא מספיק מוסרי ויודע להבדיל בין הטוב לרע.
J - הסיפור השני מציג אל החושש מפני ידיעת האדם. הוא מונע ממנו ידע ומטיל עליו חוקים. וכיוון שהאדם עובר אותם, עליו גם להקריב קורבנות כדי לרצות את האל. זוהי תפיסה כוהנית המציגה את האדם כחוטא עקבי שצריך לעקוב אחר הוראות המתווכים (נציגי האל) כל הזמן.

E - בסיפור הראשון האדם נברא בצלם אלוהים. זכר ונקבה נבראו. כלומר יש בניהם שוויון.
J - הסיפור השני מציג היררכיה בסדר הבא: אל – מתווכים (אז מלאכים ואחר כך כוהנים) – זכר – נקבה. כאן האל יוצר קודם את האדם, אחר כך את חיות השדה שיעבדו עבורו ולבסוף האישה שתהיה עזר כנגדו. את האדם הוא יוצר אך את האישה הוא בונה ´ויבן את האישה´. יצירה באכדית מתייחסת למעשה אמנותי. בנייה היא פעולה טכנית בלבד. זהו תיאור היררכי המשפיע על תפיסת האישה בראייה העברית. האישה מדיחה את הגבר לחטוא וכל צרות העולם מתחילות איתה.
האישה בסיפור השני נקראת חווה. אמנם הפרשנים מתארים מושג זה כ´אם כל חי´ (איך הם מסיקים אותו?) אך בארמית חיויא פירושו נחש. כלומר האישה והנחש חד הם. זהו סיפור עם תפיסת עולם שהאישה היא ´אם כל חטא´ תרתי משמע.

על סמך כל המתואר לעיל ניתן לשער ששני סופרים שונים מתארים את סיפור הבריאה מנקודת השקפתם הפוליטית והדתית.
הסופר האלוהיסטי (המצוין בספרות האקדמית כמקור E ) מתייחס לסיפור הבריאה הראשון. הכוח הפועל בו הוא אלוהים.
הסופר היהווהיסטי (המצוין בספרות האקדמית כמקור J ) מתייחס לסיפור הבריאה השני. הכוח הפועל בו הוא י.ה.ו.ה.

 כל ספר בראשית מחולק לשני מקורות: 
שני סיפורי בריאה, הראשון אלוהיסטי והשני יהווהיסטי
שני סיפורי מבול, האחד אלוהיסטי והשני יהווהיסטי (הפסוקים מעורבים בניהם ושווים אף הם מאמר נפרד).
אח"כ שני סיפורים על משה:
1  – בהר חורב. חותן: רעואל עם סיפור יהווהיסטי
2 – בהר סיני. חותן: יתרו עם סיפור אלוהיסטי
וכן יש כפילויות נוספות:
בסיפור יוסף האלוהיסטי ראובן (מבני ישראל) מציע להציל את יוסף.
בסיפור יוסף היהווהיסטי יהודה (משבט יהודה) מציע להציל את יוסף.

לפעמים מחבר אחד מתמקד בדמות מסוימת ומפתח אותה יותר מהאחר:
המספר היהווהיסטי מדגיש את גיבורי יהודה ואת אברהם אבינו הנע במחוזות יהודה: ירושלים, חברון, באר שבע, גרר וצפון הנגב.
המספר האלוהיסטי מדגיש את יעקוב. הוא מעניק לו את השם ישראל ומתאר את מסלולו ברחבי הממלכה הישראלית: בית אל, פנואל, שכם ומחניים.

ומעל הכל – הסיפור היהווהיסטי מדגיש את בית המקדש, את מסורת ירושלים, את בית המקדש של שלמה המלך ואת השליטה על האדם בידי הכהונה והמלך.
הסיפור האלוהיסטי מגדיש את חופש האדם, את השוויון בין הזכר לנקבה, את מוצאנו מצלם אלוהים ואת החופש משליטת כוהנים ומלוכה.


 האסכולות הפילוסופיות הסיניות
גם בתוך עולם הפילוסופיה הסיני אנו רואים קונפליקט מתמיד זה. הגישה הטאואיסטית הבוחרת באינדיבידואל של האדם, בהתפתחות האישית והרוחנית שלו ובהצבתו כחלק מתוך המנגנון המפעיל את היקום, מול התפיסה הקונפוציוניסטית הבוחרת בהיררכיה ככוח המניע את היקום. בתפיסה זו לקיסר תפקיד רם וחשוב, ועל אף אנושיותו יש בו מן האלוהות. זוהי תפיסה שמאנישה את האל אך מהדירה את הקיסר / כהן הדת. בגישה זו לכל אחד יש תפקיד בביורוקרטיה היקומית, כאשר הקיסר בראש כולם, אחריו מנגנוני השלטון, השרים, אחריו המשפחה והאב בראשה ורק אחרי כן האישה והילדים.
שתי אסכולות אילו הובילו להתפתחות שיטות רפואה סינית שונות. האחת תרמה להתפתחות צמחי המרפא במקביל לשיטות הדיקור. השנייה הובילה לתפיסה המבוססת על מעגל בקרה ומעגל הזנה, כאשר לאיברים מסוימים עדיפות היררכית על אחרים. לגישה זו התפתחו תפיסות פילוסופיות עמוקות, מהן פרקטיות, אך אחרות נוגעות ברמות היותר עמוקות של המיסטיקה ורחוקות מאוד מהעולם הטיפולי הפרקטי.

אך מי עומד מאחורי מסורות אילו. מתי הן נוצרו ומהן השלכותיהן על ההיסטוריה של עם ישראל?
לשם כך נתאר שלושה אירועים היסטוריים שאיחדו ופלגו את העם:


מעמד הר סיני ועגל הזהב
בספור המקראי עולה משה להר ונעלם שם לארבעים יום. בזמן הזה טורח אהרון והעם הנשאר לאסוף זהב, להתיך ולעצב עגל זהב אלילי. אהרון מוצג כמי שיוזם את המעשה. ישנן כאן שתי תפיסות דתיות בין שתי משפחות כהונה. מי שכתב את הפרק הזה מצדד במשה ולא באהרון.

מדוע מוצג אהרון כחוטא? ולא סתם חוטא אלא עומד בראש ואפילו יוזם את מעשה הכפירה?
ברגע שנדע לשאול את השאלות הנכונות נוכל להבין את רקע התקופה ומדוע הסיפור כולו.

יש לנו כאן דוגמא למאבק בין משפחות הכוהנים של הצפון והדרום. בין משפחת אהרון התומכת בתפיסה היהוואיסטית J למשפחת משה  התומכת בתפיסה האלוהיסטית E , בין משפחת צדוק לבית אהרון, למשפחת אביתר ואחיה השילוני לבית משה. בין יהודה לישראל!

משה היה צריך להוביל אותו גוף הכולל את בני ישראל, מצרים וערב רב של עבדים. הדבר המשותף העיקרי לכולם: כולם היו עבדים (כולל המצרים שברחו ממצרים) לפרעה.

משה לא היה צריך להוציא את העם ממצרים כי הם כבר יצאו. הוא היה צריך להוציא את מצרים מהעם, כלומר להוציא את העם מאלילות. הוא היה צריך לחנך את העם, לצור אדם חדש במדבר, אדם שתפיסת עולמו היא חופש, מעבדות לחירות. לכן- העולם נוצר למען האדם, למען ירדה בדגה ובחיות, עולם טוב שנוצר למען האדם החופשי. מכאן, מאוד יתכן שאנשים שהמשיכו את תורת משה, או אפילו משה עצמו, היו המקור לגירסה האלוהיסטית של סיפור הבריאה.

הסיפור השני כמובן הפוך!
מי היה מעוניין להפוך את העם חזרה לעבדים ולשעבד אותו לעבודת האל? שלמה המלך!


שלמה והעם
סיפור הבריאה השני מכיל מסר הפוך! מי היה מעוניין להפוך את העם חזרה לעבדים?
שלמה חי בתקופה אחרת. הוא זקוק לרודנות על מנת לאחד את כולם סביבו וסביב הממלכה. שלמה בעצם הוא מעין פרעה - מלך קשה. אך זה שכותב את עלילות שלמה, כותב מטעמו, ולכן הביקורת המקראית מוסתרת ומובלעת בתוך הטקסט.
מה ידוע לנו על שלמה?
שלמה היה מלך גדול, הרחיב את גבולות הממלכה, התחתן עם נשים רבות לתכלית פוליטית, בין השאר, הוא ניהל מדיניות חובקת עולם. קשרי מסחר וכלכלה עם אפריקה (מלכת שבא) . שלמה יסד קרטל מסחרי שכלל מסחר במור ובלבונה מתימן (ממלכת חצרמות). לשם כך הוא היה זקוק לעובדים (עבדים) ומיסים.
שלמה ממנה שרי מיסים [מלכים א, פרק ה פסוק ז´ ואילך] . מדובר על 30 אלף שרי מיסים בכפיה.
בעת העתיקה היו שלושה סוגי מס:
masum - שרי מיסים . עבודה בשדות המלך.
Siblum - סבל, בנייה.
Pirkum - פרך, עבודה צבאית , סלילת כבישים.

במלכים א פרק ד´ יש תיאור של חלוקת הממלכה המאוחדת של שלמה של 12 שבטים, 12 נציבים שלטו בהם עם שמותיהם. כל חודש בשנה שבט אחד היה צריך לכלכל את המלך. אלא שזה לא נכון!
וכך זה התנהל: 10 שבטי הצפון חולקו ל 12 מחוזות, נציבויות. שבט יהודה פטור! שבט שמעון נבלע בתוך שבט יהודה.
ה natrum היו אריסים, ישבו על אדמה שאינה אדמתם. שלמה הקים נציבויות ונציבים, ובעצם הלאים את כל אדמות הממלכה. העם המשיך לשבת על האדמה אבל האדמה כבר לא שייכת לו.
אדמה היא נחלת אבות. השבטים ישבו על נחלת אבותיהם. שלמה הודיע לשבטים שהאדמה שעליה נלחמו אבותיהם אינה שייכת להם. הם ימשכו לשבת עליה ויביאו לו מעשר. המעשר לא היה מעשר אלא הרבה יותר. לפי התחשיב קרוב ל 84% מההכנסה החקלאית של בני ישראל הפכו למס עבור שלמה ומקדשו, דבר שהכניס את העם למציאות כלכלית קשה. יתרה מכך, שלמה שלח מבני העם עבדים למלך חירם לצורך כריתת ארזים ´וישלחם לבנונה, עשרת אלפים בחודש חליפות – חודש יהיו בלבנון, שנים חדשים בביתו, ואדונירם על המס´ [ מלאכים א פרק ז´ 19].
עם ישראל נדרש לשרת עבור שלמה ולשלם מיסים גבוהים בעוד העושים ב´מלאכת הקודש´ במקדש ובשבט יהודה פטורים מכל אלה ונהנים איש תחת תאנתו ותחת גפנו. מזכיר לנו משהו מהתקופה האחרונה? את הפטורים ממיסים, מעבודה ושירות בצבא?

האם היה דבר מה חריג בעבדות?
לא ולא! דווקא השלטון והישראלי והתפיסה האלוהיסטית הייתה החריגה בעולם. עבדות אפיינה את כמעט כלל העולם (ואפשר שבעוד מאתיים שנה יספרו איזו עבדות נוראית הייתה במאה ה -21 ברחבי העולם). גם סין עברה שלבי עבדות שונים
תקופת העבדות מתוארת בסין בין השנים 2100 – 475 לפני הספירה. דוגמא בולטת לכך היא שושלת Shang שהשתמשה רבות בעבדים. לעבדים לא היו כל זכויות ובניגוד לחיי האצילים, חייהם היו אומללים ביותר. יתרה מכך: עם מותו של האציל נקברו בחיים גם העבדים יחד עם בעלי חיים כקורבן לאלים.
תופעת העבדות המשיכה על פני שושלות רבות, אלא שלבשה צורות מגוונות. בצד העבדים הייתה גם עבדות פיאודלית, כלומר עובדי אדמה שנאלצו לחכור את אדמת הקיסר ולשלם עבורה במיסים רבים. זו הייתה צורה של שיעבוד ולא עבדות (בדומה לשעבוד של שכירים בארצות מתפתחות שונות). גם שושלת Han (באזור 206 לפנה´ס עד 220 לספירה) הנחשבת לאחת החשובות והמעצבות ביותר של הפילוסופיה והרפואה הסינית קבלה את העבדות כחלק מהמסחר והכלכלה הרגילה (אם כי ללא אלמנט קורבנות האדם).
התרבות הפיאודלית, בדרגות שונות של קושי, נמשכת לאורך ההיסטוריה הסינית עד 1840 לספירה. השיטה נמשכת בצורתה הקשה לרבות בשלבי הכיבוש המנצ´ורי. אלא שהסינים השכילו להתמודד עם הפלישה המנצ´ורית. במקום להלחם אתם הם ספגו אותם, ספחו את אדמותיהם והפכו אותם לחלק מקיסרות הסינית. הדור השני של המנצ´ורים, שושלת Qing (המסתיימת 1840 לספירה), התנהג, בשונה מכל קודמיו, ברוחב לב כלפי עובדי האדמה, שהיו למעשה נתיני הקיסר ועבדיו. הוא הפחית מסים בצורה דרמטית ונתן להם זכויות שעד כה לא היו מוכרות בהיסטוריה הסינית. למעשה הוציא אותם מעבדות מלאה לסוג העבדות המוכר לנו כיום (מיסים וחובות אזרחיות).


ונחזור לאזור שלנו -
ואולי כל זה קרה מרצון העם והתגייסותו בהתלהבות לבניית המקדש?
אלא שידוע כי רחבעם, בנו של שלמה מכריז [ במלכים א פרק יב פסוק 9 ואילך]: אביך הכביד את עולנו, ואתה הקל מאיתנו...אבי העמיס עליכם עול כבד, ואני, אוסיף על עולכם. אבי יסר אתכם בשוטים, ואני אייסר אתכם בעקרבים´.

האינטרס היה להציג בתנ´ך את שלמה כמלך חכם, משפט שלמה, דיבור לחיות, מלך גדול. אבל המציאות הייתה קשה מאוד. מי האנשים שקמו נגד שלמה? האם נוכל לזהות תנועת מרד? האם נוכל לזהות את השחיתות הפוליטית, אולי השבטית שלהם? שלוש מרידות נגד שלמה מתוארות בתנ´ך אך בוודאי היו יותר. מלכים יא´ עם הדד האדומי, חזון בן אלידע , ירבעם.
לאמור – שלמה היה בלתי נחמד בעליל. הוא דכא מרידות ביד קשה וזרע את הניצנים לפילוג העם לאחר מותו.

אך הגרוע מכל עוד לפנינו:
שלמה מחזיר את האלילים לבית המקדש!
[במלכים א´ פרק יא´ פסוק 7] מתארים את שלמה הבונה מקדש אלילי ומכניס בו כרובים ´אז יבנה שלמה במה, לכמוש שקוץ מואב, בהר, אשר על-פני ירושלם,ולמולך, שקוץ בני עמון. וכן עשה, ולכל נשיו הנכריות, מקטירות ומזבחות,לאלוהיהן...´.
לכמוש הקריבו קורבן אדם. למולך הקריבו בנים באש. לא נעים. בוודאי גם לכרובים שהוכנסו למקדש היו מתנגדים, מן הסתם, אך כיוון שהתנ´ך הוא סך דעות רבות, וקובע מי שכותב וחותם אותן אחרון, כל דברי הביקורת הוכנסו במרומז (ולא מעטים מהן מתוארים בספר שיר השירים שהוא יצירת אופוזיציה מדהימה שנכתבה על – ולא על ידי – שלמה).

עשרת שבטי ישראל אינם יכולים לקבל סטייה כה גסה מדת משה. הם פורשים מן הממלכה הסוטה אשר בראשה עומדים האחראים למחיקת התפיסה האלוהיסטית הפלורליסטית שמשה נתן לעמו. אמנם ירובעם מוצג כחוטא, אך יש לזכור מי נשאר לשכתב את התנ´ך אחרי שמלכות ישראל גולה ונהרסת.

720 לפה´ס – גלות אשור. נשאר בארץ רק שבט יהודה וכל שאר השבטים מוגלים או מתפזרים לכל עבר.
חלקים מתושבי ישראל מצליחים לברוח ליהודה ומביאים את המסורת והתפיסה הדתית שלהם. זה השלב בו סופרי המקרא צריכים לאחד את שתי הגרסאות, הישראלית והיהודהית. זה השלב בו אדוני ואלוהים הופכים להיות לאל אחד בעל מסורת משותפת (וכי למה אנו מכריזים כי אדוני הוא האלוהים? כיוון שעד לאותה תקופה אדוני לא היה אלוהים!). 150 שנה אחר כך נכבשת יהודה על ידי בבל ותושביה מוגלים באכזריות. אלא שמסורת ישראל לא שרדה לעת ההיא ומסורת יהודה היא הנשארת קובעת. כך קרה שההיסטוריה היהודית משמרת בעיקר את התפיסה היהווהיסטית ופחות את התפיסה האלוהיסטית, אף שחלקים מכל אחת התערבבו ברעותה.
עשרים שנה אחרי הצהרת כורש שבים חלק מאנשי יהודה ארצה. בימים אילו של שיבת ציון נחתם התנ´ך. אם כך, רוב פרקי התנ´ך נבחרו וכונסו על ידי שבט יהודה. אמנם יש ספרים ששייכים לצפון ( שני ספרי הנביאים: עמוס שמנבא קצת לפני החורבן והושע. הם נביאי ישראל). אבל הייצוג שלהם קטן. כל שאר הספרים מהללים את יהודה ומשמיצים את ישראל.


ונשוב לשלמה:
כדי להשיג את מדיניות השעבוד יש צורך לשנות את תפיסת העם. היה פה עם חופשי שיצא ממצרים, התגבש במדבר והיה בן חורין. משה או בני אסכולת משה חברו את סיפור הבריאה הראשון והציגו לעם תמונה של עם חופשי. עד סוף המאה ה -11 העם יושב בארצו כעם חופשי. שלמה מקים ממלכה ומשעבד מחדש את העם וכדי שהעם לא יתקומם נגד השעבוד נכתב סיפור הבריאה השני, סיפור גן עדן.

סיפור גן העדן הוא האנטיתזה של הסיפור הראשון. הסיפור השני הכיר היטב את הסיפור הראשון ומעמיד אלטרנטיבה.
אם בסיפור הראשון יעוד האדם להיות חופשי ולשלוט בארץ , בסיפור השני ייעוד האדם להיות עבד לה´, לעבוד את גנו. כשהאדם ניסה להמרות את פי ה´ הוא גורש מגן עדן. הרמז: אם משהו ימרוד בשלמה הוא יגורש, כמו אז. שלמה שיעבד את העם וכדי שלא יתקומם שטף את מוחם בסיפור גן העדן.


מהות הקונפליקט הדתי בין התפיסה האלוהיסטית ליהווהיסטית
שלמה גרש את אביתר מהכהונה ושם את צדוק במקומו [ מלכים א, ב´ 35]. אביתר הוא השריד האחרון של בית עלי , שמתייחס אל צאצאי משה, הממשיכים את התפיסה האלוהיסטית הרווחת בישראל. שלמה הוא ממשפחת הכהונה מיהודה, מהעיר חברון, ומתייחס לצאצאי אהרון הממשיכים את התפיסה היהווהיסטית הרווחת ביהודה.

מלכים א פרק ח´ הוא דוגמא לשטיפת מוח. כותב הנאומים של שלמה היה גאון.
אנו רואים בו מינון גדול של המסרים ששלמה רצה להעביר לקהל. מפסוק א ישנם 4 מסרים שכולם יופיעו 12 פעם בנאום:

1 – המקום בו מוכרע גורל האדם הוא השמים. המילה שמיים מופיעה 12 פעמים.
בסיפור הבריאה הראשון (של אסכולת משה) האדם הוא פסגת הבריאה ואדון לגורלו. שלמה לא יכול לכונן ממלכה גדולה של עבדים, צבא וגולות ובמקביל עם חופשי. הוא צריך לשבור את רוח העם. ואז כותב את סיפור הבריאה השני: שיעבוד רוח האדם. האדם בובה, שהאל מלמעלה מניע אותו והוא הפוך לאדם של סיפור הבריאה הראשון.
גורלו נקבע מיום הולדתו, כלומר הגורל נקבע בשמיים!

2 – כולם עבדי האל.
המילה עבד מופיעה 12 פעמים בנאום.
בני ישראל נקראו עבדים רק במצרים. כשיצאו ממצרים הם נשבעו בהר סיני לא להיות עבדים. הם מעתה בני חורין מהאמונות האליליות שטמטמו את דעתם.

3 – כולם חוטאים. אין איש אשר לא יחטא.
יש כאן תיאור מדויק של סיפור גן העדן ´יצר האדם רע מנעוריו...´ בניגוד לסיפור הראשון שאומר שאדם נברא בצלם ה´ ולכן אין בו חוקים ואין איסורים.
אם כולם חוטאים אז לעולם נזדקק לעצתם של אנשי הכהונה. מעמד הכהונה הוא מעמד חדש שנולד כנראה בימי שלמה.

4 – ניתן לכפר על חטאים בתפילה ובתחינה.
המושג ´וידוי´ נולד פה והנצרות שואבת את כל היסוד המוסרי שלה מן התנ´ך, הברית הישנה. המצב של התלות נולד פה . זה מצב שלא ייסגר לעולם כי ´אין איש שלא יחטא´. והכפרה היא תפילה ותחינה.

צפו כיצד פרק בתורה נכתב על ידי שני סופרים שונים, האחד שתומך באל היאנגי והשני, באל הייני:



 E מול J , יין או יאנג?
עד כמה שנשמע מפתיע דווקא J , אל צבאות, אל נקמות, המעמיד את האדם (ובעיקר את הנקבה) בתחתית ההיררכיה ומשעבד את מאמיניו, דווקא הוא האל המאוזן יותר. יש בו אלמנטים של שמיים, יאנג, ושל אדמה, יין. J מואנש ובתור שכזה יש לו את כל המאפיינים היינים והיאנגים שיש לאדם: הכוח הזכרי המתפרץ היאנגי מול הדרישה לקורבנות, מיסים, עבדות ופולחן היינים. למעשה J הוא העתקה של מלכות אנושית, ולכן מלכות הארץ מחקה את מלכות השמיים בצורה דומה. בתפיסה הקונפוצינית התפתח הרעיון שהלב הוא קיסר האיברים וכל נתיניו סרים לו. אך גם פגיעה בנתינים פוגעת בלב עצמו. לכן מאמציו של J להכניע אלים אחרים ולהיות גורם נערץ עליון. שימו לב שבכל התורה J לא אומר שהוא אל בלעדי, אלא דורש שיעבדו רק אותו וש´לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני´ דברים פרק ה´ פסוק 6 .
בעולם דמוקרטי וליברלי יהיה קושי ל J לתפקד בתור מלך שליט על. העבדות כיום פחות מקובלת וחופש המחשבה הפך להיות זכות מקובלת בעולמנו. תומכי אסכולת J צריכים להמציא ולשפץ חוקים רבים מספור כדי לקיים את שליטתו.
E הוא אל מופשט לחלוטין. למרות שפונים אליו בלשון זכר, הוא מתייחס לזכר ולנקבה (ובתרבות המיסטית הוסיפו לו אלמנט נקבי של שכינה). זכר ונקבה, בצלם אלוהים נבראו. בהשלכה לגוף האדם, E הוא מעין Shen הנותן ומכוון אך גם נוצר מתוקף קיום הצ´י. E קיים בכל מקום ולא רק בשמיים. הוא משתכן גם בתוכנו ומהווה חלק מאיתנו. מכאן שהוא מהווה את האספקט היאנגי של העולם ושל האדם כאשר האספקט הייני הוא ההיבט החומרי של האדם. אפשר להגיד ש E מול החלק החומרי של הטבע הוא כמו ה Shen והצ´י מול הדם והחומר. הוא ההיבט היאנגי של הקוסמוס, כוח מניע ומוזן ומזין את היין.
היחסים עם E הם יחסים של שיווי משקל והרמוניה. E הוא חלק מהאדם. היחסים עם J הם יחסים של שולט ונשלט. J הוא נפרד מהאדם.
לאיזו אסכולה פנינו מועדות?


כועסים? רוצים להגיב? רוצים לשאול? מעוניינים בהמשך? ציינו את רצונכם בפורום של תמורות. 

ספרות מומלצת וקישורים:
* התנ´ך – J , E , ומחברים נוספים
* מי כתב את התנ´ך - ריצארד פרייד
* Ted Kaptchuk - The Web That Has No Weaver

למאמר אודות יציאת מצריים בראי התפיסה הסינית כאן
למאמר משמעות האמת ומעמד הר סיני ניתן ללחוץ כאן
למאמר אודות סיפור פורים בראייה קצת סינית ניתן ללחוץ כאן
למאמר אודות תמורות ומייסדיה ניתן ללחוץ כאן: אודות תמורות
להסבר אודות תכניות לימודים בתמורות (רפואה סינית, שיאצו, טווינה, נטורופתיה סינית, תזונה, עיסוי רפואי) ניתן ללחוץ כאן: לימודים בתמורות


חומר זה מוגש כשירות ע´י צוות ההדרכה של תמורות.
© Tmurot