תפיסת החיים והמוות בראי המזרח הקדום

תפיסת החיים והמוות בראי המזרח הקדום

ראשית העניין:
תפיסת החיים והמוות מבוססת על אמונות, רעיונות והשקפות עולם. אי אפשר להבין התפתחות דתית כזו מתוך המקום שבו אנו עומדים. כדי להבין את משמעות החיים והמוות של עם מסוים יש להבין את הדברים על רקע זמנם ולא רק על הרקע הכרונולוגי. חשוב להכיר את הארצות עצמן כדי להבין את התפתחות תפיסת העולם הבא. לא נתן להבין את התפיסה בלי להבין את הטופוגרפיה והגיאוגרפיה. ההיסטוריה תשפיע רק אח´כ!

אי אפשר להבין את תפיסת החיים שלאחר המוות של מצריים בלי להבין את מצריים עצמה.
אפשר להבין את היעדר התפיסה של חיים לאחר מוות במסופוטמיה בלי להבין את מסופוטמיה עצמה.
ואי אפשר להבין את תפיסת החיים והמוות של צאצאי הישראלים אם לא נבין את מה שהתפתח בין שתי המעצמות לעיל.

האזור המסופוטמי היה אזור עתיר שינויים ותחלופות. שלטה שומר, ואחריה באה אכד. ממלכת בבל תפסה את מקום אכד, אלא שנכבשה לתקופה ארוכה על ידי אשור. כשחזרה לשלוט באו הפרסים והשתלטו עליה. אחר כך באו היוונים והקימו את האימפריה שלהם שם. ומה קרה לאורך כל אותם אלפי שנים במצרים?
מצרים היתה סטטית וצפויה. מדבר סהרה וחצי האי סיני הגן עליה מכל עבר. היא התפתחה מבודדת מהעולם הגדול ולמרות ששלחה את זרועותיה לתוך כנען, איש כמעט לא הציק לה (עד בואו של אלכסנדר מוקדון). מצרים נשארת בשליטה מצרית לאורך כל אותה דרך.
לשינויים מול סטטיות יש השלכות עצומות על תפיסת המוות בתרבויות השונות.

אז קצת היסטוריה (אפשר לדלג עליה ולעבור ישר לסיפורי גן העדן, אבל כדאי לקרוא).

שומר: אזור: ארם נהריים (דרום עיראק). ממלכה עתיקה מ 4000 לפנ´הס. פיתחה את המצאת הגלגל, כתב יתדות, מדע, בתי משפט.
דת: פוליתאיסטית, כלומר אמונה באלים רבים. למעשה היה אל לכל עיר. במידה רבה הייתה גם אנימיסטית שזה סוג של אמונה מאוד נפוצה עד היום, לפיה לכל חפץ יש נשמה או קדושה או ניצוץ (תפיסה הקיימת אפילו ביהדות).
ומה הם חשבו על המוות. הם האמינו שיש חיים אחרי המוות, אבל רק לאלים. כשאל מת הוא הולך לממלכת המוות וממשיך שם להתקיים. הקיום לא נפסק עבור האלים בזמן מותם. אבל לאדם אין חלק בכל זה. כשהאדם המת הוא זוכה למנוחה נצחית ולמעשה נעלם.

אכד: את ממלכת שומר מחליפה אכד. אכד התפתחה מאמצע מסופוטמיה (50 ק´מ דרום מערב לבגדאד) בסביבות 2800 לפנ´הס. המלך סרגון איחד את אכד ושומר במאה ה - 23 לפנ´הס עד לאנטליה (אזור תורכיה). היא תרמה לאנושות את פיתוח כתב היתדות ואת הלשון האכדית. הלשון האכדית היא המקור לשפות השמיות כמו העברית, הערבית, הגז, הארמית ועוד.
דת: אמונה בארשכיגל אלת המוות והשאול המסופוטמי. גם כאן עולם המתים היה רק של האלים ולבני אדם לא הייתה שם דריסה.

בבל ואשור: בבל היא ממלכה שהתפתחה 110 ק´מ דרומית לבגדאד. פירוש השם: ´בב-אל´, ´שער האל´. הבבלים אמצו את הפנתיאון האכדי והרחיבו אותו.
סנחריב האשורי הרס את בבל בגלל התמרדות ב 689 לפנ´הס (ובאותה תקופה גם את ממלכת ישראל). יורשו, אסרחדון מיהר לבנות מחדש את העיר העתיקה. אחר כך בבל הועברה לבנו הבכור ומשם לאחיו אשורבניפל האשורי. האשורים משתלטים על בבל ומאמצים את אורחותיה ודתה. ב 612 נופלת ננוה ובבל הופכת לאימפריה תחת שלטון נבופולסר. בנו נבוכדנאצר הפך את בבל לאחת מנפלאות העולם העתיק. (מקביל לתקופת הנביאים). נבוכדנאצר השני מחריב את הבית הראשון ביהודה ומגלה את תושביה לבבל.

פרס: בשנת 538 לפה´ס נכבשת בבל על ידי כורש, מלך פרס. מלך פרס מראה פלורליזם כלפי אמונות ודתות עמי האזור ומצהיר את הצהרתו המפורסמת: הצהרת כורש (דברי הימים ב, פסוקים אחרונים).בבל הופכת למרכז מדעי, אסטרונומיה ומתמטיקה, אך תחת שלטון דריווש השלישי הממלכה מתחילה להתדרדר, עד לכיבוש היווני.


ישראל בתווך בין המזרח לדרום:
דומה ששום עם מעמי הסביבה לא עבר כל כך הרבה תהפוכות כמו העם היושב בישראל. הוא עובר נדודים רבים מארם נהריים שבצפון מזרח ועד ארץ גושן שבדרום. הוא עובר כיבושים חוזרים ונשנים פעם ממצרים בדרום ופעם מהארמים ועד האשורים בצפון מזרח. הוא עובר גלויות והגירה כפויה, פעם למצרים ומספר פעמים לאזור אשור – בבל. שום תרבות באותה תקופה לא יצאה מארצם וגם כששלטו בעמים אחרים זה לא היה מעבר של המונים לאזור אחר.
עם ישראל הוא היחיד שנזרק לכל כך הרבה מקומות וטעם מתרבויות שונות. בכל פעם הוא מעצב מחדש את זהותו ותפיסתו לחיים ולמוות.
דווקא החורבן והגלות הם שמעצבים את תפיסת אחרית הימים. זוהי תולדה של הטראומה הגדולה שעוברים היהודים!
במאמר זה נעקוב אחר התפתחות תפיסת המוות של עמי הסביבה הקרובה והרחוקה (מצרים, בבל לגילגוליה, יוון העתיקה והשפעות הודיות על סין מצד אחד ופרס מצד שני. בהמשך נתמקד בהתפתחות תפיסת המוות של עם ישראל בשלבי החשיפה השונים לעמי הסביבה. לבסוף, נסגור מעגל תוך השוואת תפיסת המוות הסינית (כפי שהיא מתבטאת ברפואה הסינית) והישראלית הקדומה.


השוואה בין תפיסת המוות השומרית-בבלית למצרית:
שומרית-בבלית: כאמור, הסהר הפורה היה עתיר שינויים: שיטפונות, מבול, הצפות, בצורת, חום וקור, עונות שנה. היציבות היחידה באזור זה הייתה המוות. החיים היו מעגל (ראו בהמשך את הסיפור על תמוז). בגלל כל השינויים היה צריך להמציא את מושג הזמן, שעות, חודשי שנה וכו´.

מצרית: מצרים סגורה ומקובעת בתוך עצמה. אין לה עונות שנה כי היא ארץ מדברית. אדמתה פוריה והנילוס זורם לנצח. זוהי יציבות, כאשר החיים נעים בכיוון אחד. בקו ולא במחזוריות כפי שקיים בבל.


שומרית-בבלית: אצל הבבלים החיים קשים. המוות הוא המנוחה. לכן אין שאיפה לחיים לאחר המוות. לפי תפיסתם המוות אצל האלים הוא המשכיות לחיים רק בממלכה אחרת. אז למה להמשיך כשהסבל ביום יום גדול? מסיבה זו הם מפתחים אמונה שחיי נצח מיועדים לאלים בעוד שמוות סופי מזומן לאדם. על פי תפיסה זו המוות הוא חלק מהטבע.

מצרית: על פי התפיסה המצרית החיים נעימים (למי שלא היה עבד שם, אבל בעצם אולי גם לעבדים שחיו על סיר הבשר ושמשו בפועל כסוג של עובדים שכירים). בגלל שהם נעימים יש לשאוף להמשיך אותם גם לאחר המוות. המוות בעצם מהווה הפרעה לרצף הקוי שהם מכירים. הם מפתחים אמונה שהחיים הם פרוזדור צר דרכו עוברים לעולם האחר וממשיכים שם. מסיבה זו חשוב להגיע מצוידים לאותו עולם.


שומרית-בבלית: בתרבות הבבלית יש גן עדן אלא שזה לא העולם הבא. זהו עולם אוטופי ממנו גורשנו ואליו אנו שואפים לחזור. אבל לחזור בחיינו, לא לאחר מותנו. החיפוש אחר גן העדן נמשך. המוות הוא סופי, לכן הקבורה שם רגילה. באזור זה מתפתחת התפיסה של קדושת החיים. החיים הם חד פעמיים ולכן אין להפסיקם באופן יזום. אסור להקדים את המוות. כך מתפתחים חוקים כמו חוקי חמורבי המקדשים את החיים (בעיקר לאצולה אבל העקרון נקבע שם).

מצרית: המצרים לא הזכירו במיתולוגיות שלהם את גן העדן. אצלם אין גן עדן, יש עולם הבא. מסיבה זו אפשר וגם רצוי להקדים את המוות של כל העבדים והנלווים למלך שעובר לעולם אחר.


אי שם באמצע הדרך אחדו את התפיסה של גן עדן עם התפיסה של העולם הבא. אבל זה קרה בשלב מאוחר בהרבה. קודם לכן נציג מספר אגדות וסיפורים על שני מקומות בלתי נתפסים אילו:

האם גן העדן משקף חיי נצח?
הבבלים עסקו רבות בגן העדן. הישראלים - יהודים מזכירים אותו רק פעם אחת (בבראשית).
גן העדן אינו מוזכר בשום מצב חיים שלאחר המוות. זוהי פרשנות נוצרית שלא היה לה ייצוג בשום תרבות קודמת. להיפך! החיים מסתיימים עם עזיבתם ואין דרך לחזור. גן העדן הוא מקום אוטופי שבו מותר מה שאסור בעולמנו, בחיי היום יום.
היו דברים לפני המבול ואירועים אחרי המבול: עד המבול חיים כל האנשים מאות ואלפי שנים. אחרי המבול תוחלת החיים של האנשים נעשית נורמאלית. טבע האנוש להתרפק על עבר מפואר וטוב יותר, בין אם הוא התרחש באמת ובין אם הוא קיים רק במיתולוגיות שלו.

בהמשך אציג מספר סיפורים מיתולוגים מעולם הסביבה. המעוניינים לקרוא את סיפור גן העדן בראי המקרא מוזמנים ללחוץ חג מתן תורה בראי התפיסה הסינית.


גן העדן במיתולוגיה הבבלית - שומרית
מרדוק הוא מלך האלים. הוא מודיע לאלים שלו שהוא מתכונן להביא מבול על פני האדמה. הסיבה היא לא כי הם רשעים אלא משום שהם מציקים לו ומעירים אותו. הסיפור הבבלי אינו מפרט אם הם מציקים משום שהם עושים רעש או משום שהם כל הזמן מטרידים אותו בתפילותיהם בשעות בלתי מקובלות. כך או כך, הוא רוצה להיפטר מהם בגלל שהם מפריעים לסיאסטה שלו.
אחד האלים מדליף לאיש גיבור בשם גילגמש על המבול הצפוי. כאן גילגמש אינו נוח שניצל בזכות הצדיקות שלו, אלא משום שהיה גיבור חיל איש מלחמה. ממש תכונה אצילה כדי להינצל. גילגמש מתקין ספינה מבית קני הסוף שלו, מכניס לתוך התבה זוגות זוגות של בעלי חיים וכך ניצל מהמבול. מזכיר לנו משהו?
בוודאי, סיפור המבול של נוח! יש להניח שסיפור נוח, שהועלה לכתב דורות רבים אחרי שהמיתולוגיה של גילגמש נכתבה והופצה, היתה מוכרת לסופר התנכי, בעיקר בעת גלות בבל והחשיפה לאמונות הסביבתיות. סיפור כזה נכנס ברוח מקראית לספר בראשית, גם אם פה ושם אלמנטים אליליים הסתננו אף הם פנימה (למשל הימצאות בני האלים או שפת הרבים שנוקט האל, המופיעים בספר בראשית).

לאחר תום המבול יוצא גילגמש מן התיבה. הוא ניצב מול עולם שצריך להתחילו מחדש. מרדוק מצווה עליו למלוך על הארץ ולשקם את העולם. בדומה לסיפור הבריאה של בראשית האל מצווה עליו: ´מכל הצמחים אתה יכול לאכול, ומכל חיות אתה יכול לאכול ועל כל הנהרות אתה יכול לשוט ועל ההרים לטפס…´ אבל כאן הוא מצווה גם: ´אבל את הנקבות אין לאכול´. למה? משום שזו הדרך שבה בעלי החיים המועטים ששרדו בעולם יוכלו להתרבות. ואיך אומרים נקבה בשומרית? דם. כלומר אין לאכול מן הדם. צו זה נשמר גם אצלנו בתורה, אבל המשמעות הפכה להיות כפשוטה: אין לאכול מן הדם כי ´הדם הוא הנפש´ (בראשית פרק ח´).

כאן נכנס לנו מושג הנפש, או הישארות הנפש:
פתאום צץ חבר של גילגמש בשם Utnapstim . יחד הם מחפשים את פרח הנצח. הוא כמעט מוצא את פרח הנצח אבל הנחש בא וגונב לו אותו. אותנפשתים נפרד מחברו גילגמש והולך ומטייל עד היום בין ההרים ואין לנו מושג מה קרה איתו. זוהי הנפש.
ככל הידוע, הבבלים לא הגיעו לפיתוח השארות הנפש לאחר המוות. התופעה הזו מתוארת פעם אחת בספרות הבבלית ומיוחסת ל 2000 לפני הספירה. כשעם ישראל יגיע לבבל בהמשך תחת שלטון הכשדים וזה כבר יהיה אחרת.

השאול בראיה הבבלית - שומרית
בשומר התעודה העיקרית שמספרת על העולם הבא היא על Inana . זוהי אלה שומרית (אילת האהבה והמלחמה) קדומה שירדה אל השאול. למה? כי לקחו את אהובה דומוזי, הוא תמוז (ומכאן שם חודש תמוז שבמקור היה אליל שומרי-בבלי). תמוז הוא אל שנוהג למות בחודש תמוז ולקום לתחייה באביב. כמו מעגל החיים ועונות השנה. זהו למעשה האל הבבלי היחידי שיכול להימצא גם בעולם המוות וגם בעולם החיים. כך הוא ממחיש את מעגליות החיים.

איננה יורדת לשאול לחפש את דומוזי. היא מוצאת אותו ומוציאה אותו משם והוא רשאי לצאת ולחזור. היא רוצה לצאת אך האלים אומרים שמשהו אחר יבוא במקומה. דומוזי יכול לחזור לשאול אך היא לא. תמוז יכול למות ולקום לתחייה תמיד. כדי לצאת מהשאול איננה נותנת את אחותה במקומה ואחותה הופכת להיות מלכת השאול שם תשאר לעולם ועד. איננה לא תרד יותר לעולם השאול. אבל תמוז מאוהב גם באחותה ולכן הוא ירד לשאול כל חצי שנה.
וזוהי המחזוריות של הטבע.
[למען הדיוק, קיימת יותר מגירסה אחת של הסיפור הזה. בחרתי בגרסה שפורטה לעיל בגלל ההמחשה של מחזוריות החים אך הגרסה האהובה עלי מספרת על אלה בשם ארשכיגל, אלה מרדנית שנהגה להתגרות בממלכת החיים ולצלול למעמקי האוקיאנוס עמוק יותר ויותר. למרות התנגדות אחיותיה היא נתקלת בבנו של אל הים ונמשכת אליו. אבל כדי להגיע לממלכתו היא אמורה להיכנס לשאול, לממלכת המוות. אלי השמיים מנסים לעצור אותה כי צריכה להיות הפרדה בין ממלכת החיים לממלכת המתים אבל היא בוחרת בחירה חד כיוונית ונכנסת בלי יכולת לצאת לעולם.
בגירסה זו, איננה אחותה החורגת מנסה להגיע לממלכת המוות כדי לשלוט עליה. אבל היא נענשת ומגורשת. הנסיון של איננה ללעוג להפרדה בין החיים למוות מקומם גם את שאר האלים שפוסקים שמי שנכנס לממלכת המוות, שלא יצפה לצאת משם. סוף הסיפור, אגב, אהבה גדולה ונישואים מאושרים בין ארשכיגל לאל אחר שמוותר מרצונו על חייו כדי להיות איתה בממלכת המוות לנצח.]

ומה במצרים?
השפע והאדמה הטובה הפכו את מצריים לגן עדן (לא לעבדים). הצגת המלך כאל הצליחה לגרום לעם להתאחד מדינית. כדי לשמר את העולם הנפלא הזה הם מפתחים את מושג העולם הבא.
על פי התפיסה המצרית, לכל אדם יש קאה . הקאה היא הנשמה שיוצאת מהגוף לטייל באדמה. היא לא תחזור אלא לגוף שלה. לכן יש לחנוט את הגוף לאחר המוות כדי לשמר לקאה את ביתה.
המצרים פתחו את עקרון החניטה למעשה אמנות. הם הקפידו להוציא את האיברים הפנימיים הנרקבים בקלות, למסוך את הגוף בשמנים אתרים המונעים ריקבון ולעטוף אותו בתחבושות עם חומרים שונים כדי ליבש ולצמק את הגוף. הודות לאקלים היבש במצרים החנוטים החזיקו מעמד זמן רב. ההתנהגות המצרית אל המת לא הייתה עניין רוחני אלא מעשה פרקטי.

אלים מצרים הקשורים למוות:
בסביבות 1400 לפה´ס יש אלים שאחראיים על הכנסת המת.
Osiris האל העיקרי, מת וקם לתחייה פעם אחת וזהו זה.
Anubis הוא האל שישפוט את המת. הוא מופיע עם מאזניים ועליהם מניחים את הכליות ואת הלב.
כמו ´בוחן כליות ולב´ . יש לאל ראש תן. למה? כי התנים אוכלים נבלות.
Nut אילת השמיים המתוארת כאישה יפיפייה. היא תפרוש את חסותה על כל העולם הבא. היא תדאג שהמת יחיה בעולם טוב.
תאורים אילו ישפיעו ויסייעו לעצב את התפיסה היהודית המאוחרת של החיים אחרי המוות. למשל שהאל בוחן לב וכליות, או שכל מעשי האדם בעולם נשקלים על מאזניים כדי לקבוע אם הוא נכנס לעולם הבא ובאיזה מעמד.
אבל נחזור למצרים. התפתח מסחר שלם סביב כלכלת מוות זו. למעשה, כל משאבי הממלכה גויסו בתקופות מסוימות לבניית פירמידה וכיבוד המת.
כשפרעה מת וחנטו אותו, שחטו אלפי ראשי צאן, בקר וסוסים, עבדים ושפחות שיעבדו אותו, טונות של מזון הושמו בפירמידה. כעבור כ 300 שנים ראו שהמנהג פוגע במשאבי המדינה. אז הם שינו את השיטה בלי לשנות את הקונספציה. הם החלו לצייר תבליטים בהם למלך יש כל מה שהוא צריך.
בזכות השינוי הטקטי יש לנו אפשרות להציץ בחיי היום יום של המצרים (הרגלי שחיטה, מוזיקה, אמנות וכו´).


הספרות האוגרית והמצב בכנען
על כנען אנו יודעים כמעט רק מן התנ´ך. ולאו דווקא דברים מחמיאים במיוחד. התנ´ך דואג לספר לנו עד כמה הכנענים היו רעים, מסכסכים, עובדי אלילים שעשו את הרע בעיני אלוהים. כיוון שלא נשארו כנענים שיספרו לנו את הגרסה שלהם, המעט שניתן להסיק עליהם לקוח מתוך הספרות האוגרית. זהו מקור ארכיאולוגי חשוב שנחפר בשנות השלושים על ידי הצרפתים בצפון סוריה. נמצאו שם תגליות על המיתולוגיה הכנענית. התגליות אמנם היו כתובות בכתב יתדות אך הטקסט היה בעברית. למעשה ההבדל היחיד בין העברית לאוגרידית היה הכתב.
אנחנו נצטמצם בתיאור התפיסה של המוות ואחרית הימים.

ברום פנתיאון האלים הכנעני שלט אל. כך שמו. אל ששמו אל. הוא היה אביב של שלושה אלים: מות, בעל וים. מות שלט על המוות, בעל שלט על פוריות האדמה (ולכן טכסי הפולחן שלו כללו אורגיות מופלאות במקדשים והגשות מנחה בעיקר צמחוניות פרי האדמה) וים על הים ומעמקיו. בעל מתחתן עם האלה עשתורת ויולד את כמוש (מלך מואב), כוש (מלך אדום) ומולך (מלך עמון).
מות נאבק עם אחיו בעל על השליטה באזור ונהרג. הוא נהרג ומת רק שבע שנים, שבע שנות מוות.
בספרות האוגרית נמצאה קינה על מותו של מות: בקינה מוזכר הפסוק: ´אל טל ואל מטר´. ייתכן שהקינה היתה מוכרת לדוד המלך שהשתמש בה כדי לקונן על ידידו האהוב יהונתן. בנביאים נאמר: ´אל טל ואל מטר בשדה תרומות´ שדה תרומות בכנענית פירושו מעינות תהום. ההר מקולל שלא יבוא אליו גשם לא ממעלה ולא ממטה.
ושוב אנו רואים שלא ניתן להבין את התנ´ך בלי להבין את הנסיבות שסביבו והתרבות הכנענית שקדמה לו.


תפיסת המוות בים האגאי [יוון ורומי]
ביוון הקדומה יש הרבה מאוד דגש על העולם הבא. אבל הוא מיועד רק לאלים. הם יורדים להדס ובדומה לבבלים, יש מקרים שמנסים לעזוב, לא תמיד עם הצלחה. אבל אך מעט ידוע לנו על תפיסת העולם הבא ביוון העתיקה.
ברומא, הממשיכה הרעיונית של יוון, תפיסת המוות קיימת. מופיע נהר הסטיקס שאותו צריך המת לעבור כדי להגיע לעולם הבא. המת נקבר והוא צריך לשלם לספן כדי שהספן יעבור את הנהר. מסיבה זו קברו את המת עם מטבע מתחת ללשון (´מטבע לשון´ ). הוא צריך לשלם ולבקש ´נא העבר אותי אל העולם הבא´.

תפיסת אחרית הימים בתנ´ך
למושג אחרית הימים שתי משמעויות בעולם התנ´כי: האחת - אוטופית. כזו המספרת על עולם צודק ונפלא, בו גר זאב עם כבש ואריה עם גדי ישכונו. מן עולם הרמוני ללא מלחמות. המשמעות השניה מדברת על השתחררות העולם מהעול האשורי. האשורים היו אכזריים ולפיכך השתחררות מהם יוחסה לתפיסה עתידית של אחרית. קודם לכך תהיה מלחמה ולאחריה, הכל יהיה שונה.
מהו חזון אחרית הימים של ישעיהו? במלחמת גוג ומגוג (מלחמת ארמגדון) תהיה המלחמה האחרונה. כיוון שהנביאים של אז שלטו בפוליטיקה המקומית והעולמית לא רע הסיקו שמי שיכריע את אשור יהיה הגיגס מלך מדיה. אולי משם צמח השם השם מלחמת גוג ומגוג.
ואכן, ב 745 סרגון נפל בשדה הקרב נגד אררט (ממלכת גיגס) וכלבים לקקו את דמו. אחריה בא יום ה´.

אלא שהתחזית היתה אופטימית מדי. החיים לא נעשו הרמונים ואוטופים אחרי שאחרית הימים התגשמה. לכן מתחילות להתפתח תפיסות הקשורות לבוא למשיח.
מי זה משיח? הראשון הוא דוד שנמשח לשמן. הממלכה של דוד ושלמה הייתה ממלכה גדולה ומפוארת. שהתקיימה 70 שנה והתפלגה. מאז, לעולם יתרפקו על זיכרה.
למה היה צריך להתרפק על ימי דוד ושלמה? כי הגרוע מכל קרה. עם ישראל נחרב והוא יצא לגלות.
העם ידע לנסוך את התקוות ולצור אידיאליזציה של תקופה. הם טעמו את הגרוע מכל - את הגלות, אבל יש משהו שאפשר לשאוף אליו.

לפני כן (בימי בית ראשון) האמינו שה´ ´פוקד עוון אבות על בנים, אל קנא אנוכי, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה´. כלומר אין עניין של שכר ועונש ואין גם אזכור של העולם הבא או שכר כלשהו לאחר מותנו.
אחרי הגלות (בית שני) יוצקים תקווה למחילה, לשכר ועונש. מפתחים את הרעיון שהשכר למעשינו הטובים ולאמונה באלוהים יגיע לאחר המוות. משם תתחיל להתפתח התפיסה של תחיית המתים כחלק מהרעיון של אחרית הימים. מדובר בפיתוח ישראלי כיוון שהמיזוג של גן עדן אוטופי לבני אדם, אחרית ימים אוטופית והרמונית לאנושות (שזהו גן עדן עלי אדמות) וחיים שלאחר המוות לא שכנו אף פעם ביחד.

אבל באותה עת התפיסה הזו עדיין לא הייתה בשלה. היא בעצם עדיין לא היתה קיימת. אחרית הימים היתה תפיסה פוליטית שלא התקשרה לחיים שלאחר המוות או לתחיית המתים. אלא שהיא הוותה אבן דרך בהתפתחות החשיבה היהודית בנקודה זו.

תחיית המתים מתוארת במקורות של כת האיסיים, כת בני האור (ייתכן שמדובר באותה כת) וכתות נוצריות שונות שהיו בתקופה ההיא.
בימים ההם חל פילוג בין הצדוקים הממשיכים את התפיסה המקראית לפיה השכר הוא בזמן חיינו ואין לתת פרשנות למשהו שלא נכתב במקרא, ובין הפרושים הדוגלים בתורה שבע´פ, ולפיכך גם בתפיסות גמול למי שעמל על המצוות.
תפיסה זו משתרשת אצל הסנהדרין כפיתרון לשאלת תפיסת הגמול היהודית.
אלא שרק בתקופת הרמב´ם, התפיסה הופכת לאחד מדרישות היסוד של היהדות (לצד האמונה בתורה והאמונה בביאת המשיח). עד אז יהודי טוב לא נדרש להאמין בשום צורה של המשכיות החיים לאחר המבוות.

שלושה עשר העיקרים שקבע הרמב´ם:
רמב´ם - רבי משה בן מימון - היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש מדע, חוקר ומנהיג. נולד בשנת 1138 בקורדובה שבספרד ונפטר בקהיר ב 1204. בחייו קבע את שלושה עשר העיקרים שכל יהודי חייו להאמין, ואילו הם:

- תורה מן השמים
- שלא תשתנה התורה
- ידיעת השם
- שכר ועונש
- משיח
- תחיית המתים
- מציאות השם
- האחדות
- הרחקת הגשמות
- הוא קדמון
- ראוי לעבדו ולא לזולתו
- הנבואה
- נבואת משה רבנו

גלגול נשמות ביהדות
בתנ´ך, תלמודים ומדרשים - אין זכר לתפיסה זאת. מאוחר יותר אנו מוצאים ביהדות דואליות בעניין זה. יש המתנגדים לה כמו רבי סעדיה גאון ויש התומכים בה, בעיקר בקבלה, בזוהר ובמיוחד בכתבי האר´י,. הרמב´ם לא הזכיר את הגלגול כלל, ובנו רבי אברהם בן הרמב´ם התנגד לה בפירוש.

שיטת הגלגולים נותנת מענה לבעיות של שכר ועונש. בעיקר מענה למעשי זוועה ולשאלות כמו כיצד השואה פגעה בילדים תמימים שעדיין לא חטאו. לכן זו הייתה שאלה של זמן שגלגול הנשמות יחדור אל היהדות. אלא שהוא חדר בעיקר לחסידות ולאמונה הקבלית.
במרכזה של הקבלה הקדומה ניצב ספר הזוהר, שהמסורת מייחסת אותו לתנא המפורסם מהמאה השנייה לספירה: ר´ שמעון בר יוחאי (רשב´י).
כיום המחקר טוען שהספר הוא פרי עטו של ר´ משה די ליאון, מקובל שחי ופעל בספרד במחציתה השנייה של המאה ה 13.כלומר, עד לאותה עת יסודות הקבלה רק התחילו להתגבש ולא היו מאוגדים בספרות מסודרת.


נסכם עד כה את גלגולי תפיסת החיים והמוות של בני ישראל:

בתקופת המקרא הקדומה:
אין התייחסות מקראית לחיים שלאחר המוות. הגמול הוא בחיינו (בעשרת הדברות לא מבטיחים לנו שכר אחרי מותנו אלא הארכת חיים אם נציית לחוקים).

בתקופת המקרא בהמשך:
מעטים נבחרים לא למות. למשל אליהו הנביא וחנוך (שסיפור עליתו לשמיים מיוחס למסורות יותר מאוחרות). כל השאר חוזרים לאדמה. אין קשר בין אחרית הימים לתחיית המתים.

לאחר גלות בבל:
מתחילה להתפתח תפיסת הישארות הנפש לאחר המוות. נולדים ניצנים לתפיסת תחיית המתים באחרית הימים.

ראשית תקופת הנצרות:
שכר ועונש לאחר מותנו מוזכר מתקופת הסנהדרין. אבל נראה שהאמונה בגן עדן כמקום למתים צדיקים וגיהינום כמקום לחוטאים מקורה מהנצרות.

עד ימי הביניים באירופה:
גלגול נשמות היא תפיסה מאוחרת ולא מייצגת את היהדות הרחבה.


גלגול נשמות במזרח הרחוק
תפיסת גלגול הנשמות הייתה נפוצה במזרח הרחוק. האינדואיזם נתן לה ביטוי אך במקביל התייחס לשיטת הקסטות - המעמדות. לכן, בן מעמד נמוך נדון להישאר במצבו עד שגלגול אחר ישפר את מצבו. בעוד שההינדואיזם היה מבוסס על חלוקה לכתות ודרש מהמאמינים לשלם בכל הזדמנות עבור שירותי דת שהם קיבלו, הטיף הבודהיזם לשחרור מהאמונה בכתות, ואי תלות בכהני דת המתווכים בין המאמין לבין מושא אמונתו.

בודהא (´הנאור´, בסנסקריט). זהו כינויו של גאוטמה סידהארתה 563 לפנה´ס-485 לפנה´ס.
בודהא היה נסיך הודי שהתווה את העקרונות של הבודהיזם. בבגרותו נחשף לסבל שבקיום האנושי.
בגיל 29 החליט לפרוש מחייו הנסיכיים ולנדוד ברחבי הודו. כך עשה במשך 6 שנים עד שהגיע להארה, שבו נחשפו לו אמיתות הקיום. בארבעים השנים שלאחר מכן, ניסה להעביר אותן לתלמידיו.

מבחינה היסטורית וחברתית, הבודהיזם היווה רפורמה של דת ההינדואיזם. ניתן לפשט את מסריו לארבעת הכללים הבאים:
א - האמת בדבר קיומו של הסבל: סבל קיים, והוא אוניברסאלי;
ב - האמת בדבר מקורו של הסבל: הסיבה לסבל הינה השתוקקות;
ג - האמת בדבר סילוקו של הסבל: ישנה אפשרות להשתחרר מהשתוקקות וכך להשתחרר מסבל;
ד - האמת בדבר הדרך לשחרור מסבל: זוהי הדרך, הקרויה ´הדרך הנאצלת בת שמונת העקרונות´

הפילוסופיה הבודהיסטית גורסת כי קיום האגו או האישיות האינדיבידואלית של כל אחד מאיתנו היא אשליה, וגם לא קיימת כל נשמה בת אלמוות המשמרת את זהותנו הפיזית.
הבודהיזם גם אינו מחייב קיומו של אלוהים, אלא רק את יכולתו של האדם להבין שהקיום הוא אשליה ולהפך לאדם מואר, חופשי מהיצמדות לחומר ולצורה.


ומה אצל הסינים?
הסינים קבלו את תפיסת המוות של ההינדואיזם והבודהיזם והטמיעו אותה לתוך הפילוסופיות שלהם (בעיקר הטאואיסטיות).
התפיסה הרפואית הסינית (בניגוד לטיבטית) מתעלמת לחלוטין מהחיים שלאחר המוות.
הסינים חפשו את חיי הנצח (בעיקר הטאואיסטים) אבל לא התעסקו עם המוות לסוגיו. האובססיה שלהם הייתה לשימור החיים ולא לקידוש המוות.
מבחינה זו התפיסה הסינית מתאימה לתפיסת החיים, השכר והעונש של ימי המקרא הקדומים. של התקופה הכנענית ישראלית עוד בטרם עם ישראל עבר טראומות קשות ופיתח צפיות לבלתי מושג.
מדובר בתפיסה פרקטית שמשמעותה: יש לעשות הכי טוב שניתן ולשאוף להרמוניה בתקופת חיינו כי
איננו יודעים מה יבוא אחר כך.

כך אנו סוגרים מעגל. תקופת המקרא הקדומה (התקופה הישראלית) והפילוסופיה והרפואה הסינית אולי אינם דומים בהשקפתם לגבי החיים שלאחר המוות, אבל הם מתמקדים במעשה ובתכלית החיים: לחיות בהרמוניה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו.


להפניות
ספרות מומלצת וקישורים:
* התנ´ך – J , E , ומחברים נוספים
* מי כתב את התנ´ך - ריצארד פרייד
* Ted Kaptchuk - The Web That Has No Weaver

למאמר אודות תמורות ומייסדיה ניתן ללחוץ כאן: אודות תמורות
להסבר אודות התכנית המשולבת ברפואה סינית (נטורופתיה סינית) ניתן ללחוץ כאן: המסלול המשולב

חומר זה מוגש כשירות ע´י צוות ההדרכה של תמורות.
© Tmurot